יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שיעור 169. ספר שמואל ב, פרק ג, יב-טז

(יב) וַיִּשְׁלַח֩ אַבְנֵ֨ר מַלְאָכִ֧ים ׀ אֶל־דָּוִ֛ד תַּחְתָּ֥ו לֵאמֹ֖ר לְמִי־אָ֑רֶץ לֵאמֹ֗ר כָּרְתָ֤ה בְרִֽיתְךָ֙ אִתִּ֔י וְהִנֵּה֙ יָדִ֣י עִמָּ֔ךְ לְהָסֵ֥ב אֵלֶ֖יךָ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃ (יג) וַיֹּ֣אמֶר ט֔וֹב אֲנִ֕י אֶכְרֹ֥ת אִתְּךָ֖ בְּרִ֑ית אַ֣ךְ דָּבָ֣ר אֶחָ֡ד אָֽנֹכִי֩ שֹׁאֵ֨ל מֵֽאִתְּךָ֤ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְאֶ֣ה אֶת־פָּנַ֔י כִּ֣י ׀ אִם־לִפְנֵ֣י הֱבִֽיאֲךָ֗ אֵ֚ת מִיכַ֣ל בַּת־שָׁא֔וּל בְּבֹֽאֲךָ֖ לִרְא֥וֹת אֶת־פָּנָֽי׃ (יד) וַיִּשְׁלַ֤ח דָּוִד֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־אִֽישׁ־בֹּ֥שֶׁת בֶּן־שָׁא֖וּל לֵאמֹ֑ר תְּנָ֤ה אֶת־אִשְׁתִּי֙ אֶת־מִיכַ֔ל אֲשֶׁר֙ אֵרַ֣שְׂתִּי לִ֔י בְּמֵאָ֖ה עָרְל֥וֹת פְּלִשְׁתִּֽים׃ (טו) וַיִּשְׁלַח֙ אִ֣ישׁ בֹּ֔שֶׁת וַיִּקָּחֶ֖הָ מֵ֣עִֽם אִ֑ישׁ מֵעִ֖ם פַּלְטִיאֵ֥ל בֶּן־לָֽיִשׁ׃ (טז) וַיֵּ֨לֶךְ אִתָּ֜הּ אִישָׁ֗הּ הָל֧וֹךְ וּבָכֹ֛ה אַֽחֲרֶ֖יהָ עַד־בַּֽחֻרִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֥יו אַבְנֵ֛ר לֵ֥ךְ שׁ֖וּב וַיָּשֹֽׁב׃

 

֍           ֍            ֍

 

(יב) וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים – שליחים אֶל דָּוִד, תַּחְתָּו – אותם שליחים היו ממונים תחת אבנר ובמקומו, לֵאמֹר – שאותם שליחים יבררו ויאמרו לְמִי אָרֶץ – למי שייכת הארץ ומי הוא המלך, וכיון שהם העומדים מצד אבנר שר צבאו של איש בשת, הרי אם יודו שהארץ שייכת לדוד תיפסק המלחמה, לֵאמֹר – והם יאמרו לדוד בשם אבנר, כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי, וְהִנֵּה יָדִי תהיה עִמָּךְ, לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל.

(יג) וַיֹּאמֶר דוד לשליחי אבנר [וכיון ש'שלוחו של אדם כמותו' דיבר עמהם בלשון נוכח, כאילו מדבר עם אבנר], טוֹב הדבר, אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית, אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר, לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי, כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי, והטעם שאמר כן, כיון שלא רצה דוד להיראות כעבד המורד באדוניו ותופס את מלכותו, אלא אדרבה, כחתנו של שאול, וכיורש את מלכותו מכח נישואיו לבת המלך הקודם. ועוד, שלא ייראה כאילו אבנר בא אליו כמו שר המורד במלכו, אלא כאילו הוא מוליך את מיכל לדוד, ודרך כבוד היא שיוליך אותה השר הנכבד שבמלכות.

(יד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר, תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל, אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים [כלומר, שאול ובית דינו היו סבורים שלא חלו קידושי דוד למיכל, כיון שהתכוון לקדשה בעושר הגדול שהבטיח לו שאול, והדין הוא שהמקדש אשה בכסף שאינו בידו עדיין אלא רק חייבים לו אותו, אינה מקודשת, ולכן השיאו אותה לאדם אחר, והוא פלטיאל בן ליש. ואילו דוד התכוון באמת לקדשה באותם ערלות, שיש בהם שווי פרוטה כיון שראויים הם לאכילת כלבים, והמקדש אשה בשווה פרוטה הרי היא מקודשת. ולכן הוסיף דוד ואמר שקידשה 'במאה ערלות פלישתים', ומחמת כן חלו הקידושין. ואף שאשת איש שנישאה לאחר נאסרה על בעלה הראשון, כאן נחשבה מיכל כאנוסה, כיון שנהגה לפי הוראת בית דינו של שאול, שטעו בהלכה זו, ולכן לא נאסרה על דוד].

(טו) וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ – מעם בעלה, מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן לָיִשׁ.

(טז) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ, עַד המקום ששמו בַּחֻרִים, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב, וַיָּשֹׁב.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)