כז הִנֵּ֤ה שֵׁם־ה֙' בָּ֣א מִמֶּרְחָ֔ק בֹּעֵ֣ר אַפּ֔וֹ וְכֹ֖בֶד מַשָּׂאָ֑ה שְׂפָתָיו֙ מָ֣לְאוּ זַ֔עַם וּלְשׁוֹנ֖וֹ כְּאֵ֥שׁ אֹכָֽלֶת׃ כח וְרוּח֞וֹ כְּנַ֤חַל שׁוֹטֵף֙ עַד־צַוָּ֣אר יֶֽחֱצֶ֔ה לַֽהֲנָפָ֥ה גוֹיִ֖ם בְּנָ֣פַת שָׁ֑וְא וְרֶ֣סֶן מַתְעֶ֔ה עַ֖ל לְחָיֵ֥י עַמִּֽים׃
֍ ֍ ֍
(כז) הפסוקים הבאים הם נבואה על מפלתו של סנחריב כשצר על מלכות יהודה וירושלים, בזמן חזקיהו המלך, ובמליצתו מצייר הנביא את הנהגת ה' באותו הזמן בשתי צורות הסותרות זו את זו, כי ההנהגה החיצונית היתה כאילו בא ה' לכלות את ישראל, עד שהגיע צבא עצום של הגויים אל שערי ירושלים, ואילו ההנהגה האמיתית של ה' היתה בחסד וברחמים, להציל את ישראל ולהפיל לפניהם את אויביהם. הִנֵּה שֵׁם ה' בָּא מִמֶּרְחָק, וזהו רמז לסנחריב מלך אשור, שהביאו ה' ממרחקים לארץ ישראל, ונראית הנהגת ה' כאילו בֹּעֵר אַפּוֹ בכעס, וְכֹבֶד מַשָּׂאָה – עשן כבד יוצא מאש הכעס, שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם, לומר שיביא על ישראל פורענות, וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אֹכָלֶת. אך כל זה היה רק בהנהגה החיצונית.
(כח) ואילו בפנימיות הדברים לא היה כל כעס וחימה, אלא אדרבה, וְרוּחוֹ של ה' כְּנַחַל שׁוֹטֵף לכבות את אש הכעס, עַד צַוָּאר יֶחֱצֶה, כלומר, ממשילו הנביא לגוף שחציו העליון, מהצואר ומעלה, מלא כעס וחימה [וזהו המשל להנהגה החיצונית], ומהצואר ומטה הוא מלא רחמים, כמים השוטפים בנחת [וזהו המשל להנהגה הפנימית], והתכלית של ההנהגה החיצונית היתה לַהֲנָפָה גוֹיִם בְּנָפַת שָׁוְא – להטעות את הגויים, שיחשבו שה' כועס על ישראל, ורוצה להניף את הגויים ולהושיבם תחת ישראל, בירושלים, שהיא יפה נוף משוש כל הארץ, ובאמת היה הדבר שוא וטעות, כי לא לכך הביאם ה' לירושלים, וְרֶסֶן מַתְעֶה – והיה זה רק רסן שנועד להתעותם, וניתן רסן זה עַל לְחָיֵי העַמִּים, להוליכם בדרך לא דרך.
