שיעור 195, ספר תהילים, פרק מא, יב-יד

יב בְּזֹ֣את יָ֭דַעְתִּי כִּֽי־חָפַ֣צְתָּ בִּ֑י כִּ֤י לֹֽא־יָרִ֖יעַ אֹֽיְבִ֣י עָלָֽי׃ יג וַֽאֲנִ֗י בְּ֭תֻמִּי תָּמַ֣כְתָּ בִּ֑י וַתַּצִּיבֵ֖נִי לְפָנֶ֣יךָ לְעוֹלָֽם׃ יד בָּ֘ר֤וּךְ יְהוָ֨ה ׀ אֱלֹ֘הֵ֤י יִשְׂרָאֵ֗ל מֵֽ֭הָעוֹלָם וְעַ֥ד הָֽעוֹלָ֗ם אָ֘מֵ֥ן ׀ וְאָמֵֽן׃

֍             ֍              ֍

(יב) בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי להושיעני, כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי, כלומר, כיון שאויבי מריעים תרועת שמחה על מפלתי, זו סיבה שתושיע אותי, וכמו שנאמר "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כ"ד י"ז-י"ט), הרי ששמחת האדם בנפילת אויבו היא עצמה הסיבה לכך שה' ישיב מעליו את אפו [וגם נרמז בכך שהתשלום והגמול שישיב להם יהיה בעצם הדבר שיראו שה' חפץ בו, כי יראו שאין ביכולתם להזיק לו נגד רצון ה'].

(יג) וַאֲנִי, על ידי שריפאת אותי מחוליי, ידעתי כי בְּתֻמִּי – מחמת תמימותי ושלימותי תָּמַכְתָּ בִּי. וַתַּצִּיבֵנִי – ומה שהצבת אותי בבריאות, הוא כדי שאתהלך לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם, לעבדך ולעשות רצונך.

(יד) בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וברכות אלו שאמר במזמורים אלו יהיו בפי ישראל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, לדורי דורות, אָמֵן וְאָמֵן [וכאן הוא סיום הספר הראשון, ומכאן ואילך יתחילו מזמורי בני קרח].