שיעור 2. שיר השירים, פרק א, א-ג

א שִׁ֥יר הַשִּׁירִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לִשְׁלֹמֹֽה׃ ב יִשָּׁקֵ֨נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן׃ ג לְרֵ֨יחַ֙ שְׁמָנֶ֣יךָ טוֹבִ֔ים שֶׁ֖מֶן תּוּרַ֣ק שְׁמֶ֑ךָ עַל־כֵּ֖ן עֲלָמ֥וֹת אֲהֵבֽוּךָ׃

פרק א

(א) שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה.

(ב) אומרת נשמת שלמה, היא הנפש הרוחנית השמיימית החצובה מתחת כסא הכבוד, מי יתן ויִשָּׁקֵנִי ה' מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, שזהו משל להשפעת ה' שפע רוחני אל הנפשות שקידשו את עצמן והוכנו אל הנבואה ורוח הקודש (בשונה מההשגה הבאה על ידי עיון וחכמה, שהיא השגה פחותה, וכפי שיבואר בפסוק הבא), ופונה הנפש אל ה' ואומרת, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן – אהבתך טובה לי יותר מיין, כי טבע היין לרומם את נפש האדם ולשמח את רוחו, אך התלהבות זו הבאה מכח היין היא אש זרה, הבאה מלמטה למעלה, מהגוף אל הנפש, ולכן היא יוצרת שמחה של חול. אבל התלהבות הנפש מחמת רוח הנבואה היא השפעה הבאה מלמעלה למטה, אש אלהית המתפשטת מנפש האדם אל גופו, והיא המביאה לאדם שמחה של קדושה.

(ג) מבארת הנפש את דבריה, ומהיכן יש לה את ההשגה בנשיקות אלו שהיא מבקשת, כי כבר הרגישה הרגשה כעין זו כאשר באה לה ההשגה מכח השכל, הבינה והעיון, אך אז לא היתה זו השגה אמיתית מצד עצמותו יתברך, אלא מצד סימני החכמה שנראים בעולם, והשגה זו דומה לריח טוב, שאף על פי שאין רואים את מקור הריח, אך על ידי הריח הטוב ניתן לדעת בבירור שמקור הריח קיים, ועל כך אומרת הנפש, לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, ותלתה את הריח בשמן, כי השמן הוא המשל לשפע הבא מאת ה' אל המציאות הגשמית, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ – ההשגה של האדם בה' היא מצד הורקת השפע הנמשל לשמן על כלל הבריאה, עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ, וה'עלמות' הן כוחות השכל, החכמה, הבינה והדעת, המשרתות את הנפש הרוחנית, שהכירו את מעלתך על ידי ההשגות בשפע הנשפע אל החומר, אך כיון שההשגה היא על ידי מה שרואה השכל בחומר, הרי חומר זה עצמו מהווה מסך המבדיל בין השכל והשגותיו לבין ה', ואין זו השגה עליונה כמו ההשגה שבאה על ידי הנבואה, שהיא כנשיקות פיו.