שיעור 208, ספר תהילים, פרק מה, א-ב

א לַמְנַצֵּ֣חַ עַל־שֹֽׁ֭שַׁנִּים לִבְנֵי־קֹ֑רַח מַ֝שְׂכִּ֗יל שִׁ֣יר יְדִידֹֽת׃ ב רָ֘חַ֤שׁ לִבִּ֨י ׀ דָּ֘בָ֤ר ט֗וֹב אֹמֵ֣ר אָ֭נִי מַֽעֲשַׂ֣י לְמֶ֑לֶךְ לְ֝שׁוֹנִ֗י עֵ֤ט ׀ סוֹפֵ֬ר מָהִֽיר׃

֍             ֍              ֍

פרק מה

מזמור זה התחבר בזמן שנשא שלמה המלך את בת מלך צור לאשה, אמנם מילות השיר הזה הם רק משל לכוונה הפנימית הנסתרת שבו, והנמשל הוא לכך ששכל האדם השלם ישלוט בכל כוחות הנפש שבו, ועל ידי כך ינהיגם בשכל ותבונה, וישלים את מעשיו:

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים, כי בדומה לשושנה, שמלבד יופיה החיצוני יש לה גם ריח טוב, כך תחת מילות ומליצות השיר הזה, העוסק בנישואי המלך והמלכה, יש גם כוונה נסתרת ורוחנית, לִבְנֵי קֹרַח, מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת – המשכיל ומתבונן בשיר זה יהיה לו זה לשיר ידידות. והנמשל לשיר זה הוא שהנפש השכלית העליונה של האדם, היא הנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד, חלק אלוה ממעל, תמשול בנפשות השפלות יותר שבגוף [שהן נפשות המצויות גם בבעלי החיים], שהן התאוות והרצונות של האדם הבאות מכוחותיו החומריים, ועל ידי שנפשות וכוחות אלו יכנעו לפני הנפש השכלית האלוהית, יקבלו את חוקי החכמה וינהגו בעצת התבונה, ימלוך השכל בגוף ובכל כוחותיו, להנהיגו כראוי. ובכך מתאים הנמשל למשל, העוסק בבת מלך צור שהתגיירה ונישאה לשלמה המלך, וייסדו את השיר לכבוד נישואין אלו, לומר לה שתעזוב ותשכח את בית אביה ותהיה מסורה ונאמנה למלך שנשאה.

(ב) מקדים ואומר, כי אמנם השיר בחיצוניותו נראה כשיר של חול, על כלולות המלך והמלכה, אך רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב, כי במחשבתי ובליבי יש כוונה נסתרת ועמוקה יותר, שהיא טובה וראויה, ולכן אף שאֹמֵר אָנִי במילים החיצוניות של השיר את מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ, כי התייסד השיר לכבודו, הרי לְשׁוֹנִי הפנימית המרמזת על התבונה הטמונה תחת מליצות השיר, נדמית היא כעֵט של סוֹפֵר מָהִיר, היודע להסתיר את כוונותיו במליצות ומשלים, עד שרק חכם לב יוכל להשכיל ולהבין את עומק כוונתו.