שיעור 221, ספר משלי, פרק יט, טז-יז [יב]

טז שֹׁמֵ֣ר מִ֭צְוָה שֹׁמֵ֣ר נַפְשׁ֑וֹ בּוֹזֵ֖ה דְרָכָ֣יו יָמֽוּת׃ יז מַלְוֵ֣ה יְ֭הוָה ח֣וֹנֵֽן דָּ֑ל וּ֝גְמֻל֗וֹ יְשַׁלֶּם־לֽוֹ׃

֍             ֍              ֍

(טז) כיון שיש לפני האדם שתי דרכים, דרך החיים והטוב ודרך המוות והרע, שֹׁמֵר מִצְוָה – השומר את הציווי שמצוה עליו החכמה ומדריכה אותו לדעת מה היא הדרך הנכונה, הוא שֹׁמֵר נַפְשׁוֹ, כי ילך בדרך האושר ויגיע אל החיים הנצחיים. אבל בּוֹזֵה דְרָכָיו – ההולך אחר תאוותיו ודרכי לבו הבזויים, יָמוּת מיתת הנפש.

(יז) מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל – מי שחונן את הדל ונותן לו מתנת חינם, הרי הוא כמי שהלוה ממון זה לה', כי מלבד שישיב לו ה' את הממון עצמו שנתן לדל, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ – יוסיף ה' לתת לו 'גמול', שזו תוספת הבאה מתוך התפעלות האהבה, שיתן לו יותר מכפי שנתן הוא בעצמו.