שיעור 225, ספר תהילים, פרק מט, ו-ט

ו לָ֣מָּה אִ֭ירָא בִּ֣ימֵי רָ֑ע עֲו֖͏ֹן עֲקֵבַ֣י יְסוּבֵּֽנִי׃ ז הַבֹּֽטְחִ֥ים עַל־חֵילָ֑ם וּבְרֹ֥ב עָ֝שְׁרָ֗ם יִתְהַלָּֽלוּ׃ ח אָ֗ח לֹֽא־פָדֹ֣ה יִפְדֶּ֣ה אִ֑ישׁ לֹֽא־יִתֵּ֖ן לֵֽאלֹהִ֣ים כָּפְרֽוֹ׃ ט וְ֭יֵקַר פִּדְי֥וֹן נַפְשָׁ֗ם וְחָדַ֥ל לְעוֹלָֽם׃

֍             ֍              ֍

(ו) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע – כאשר יגיעו ימי הרעה, הם ימי המיתה, מדוע אפחד מהם, והרי הנפש היא נצחית ולא תמות במיתת הגוף, ואדרבה, תחיה אז את חייה הנצחיים בגן העדן, אלא הפחד הוא מפני שבאותו זמן עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי – אז יסובבו אותי העוונות שהלכתי ונהגתי בהם בימי חיי, ואז אראה שלא השלמתי את נפשי כראוי, להכין לי צידה רוחנית לאותו זמן ארוך של חיי העולם הבא, נמצא שהפחד אינו מהמוות, אלא מהעוונות.

(ז) ולכן אומר אני אל הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם, ואינם רואים בו אמצעי לעשות צדקה וחסד, וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ – עד שהתהילה שלהם תהיה בריבוי עשירותם, כי יחשבו שאסיפת הממון וקיבוץ הנכסים זו תכלית ראויה בפני עצמה.

(ח) ואשאל אותם, האם אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ, כלומר, אדם עשיר בנכסים שאחיו עומד להיהרג, האם לא יתן את כל נכסיו כדי לפדות את אחיו ממיתה, וגם אם ימצא איש אכזר כזה, האם אדם זה לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ – כופר עבור עצמו, אם נגזרה עליו מיתה, הרי בודאי יתן את כל ממונו כדי להנצל ממוות, כי כל אדם מבין שגופו וחייו יקרים וחשובים יותר מממונו.

(ט) ואם כן, שיתרצה האדם לתת את כל ממונו תמורת גופו, אף שהגוף אינו העיקר, וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם – ודאי פדיון הנפש יקר ונעלה יותר מפדיון הגוף, כי הנפש היא עיקר האדם, והיה ראוי לאדם להשתמש בכל זמנו וכוחו עבור נפשו, לרכוש במעשיו הטובים את אושרה הנצחי והאמיתי, ואם כן אתמה ואשאל, מדוע וְחָדַל לְעוֹלָם – מדוע יחדלו המון בני האדם מלפדות את נפשם מהמוות הנפשי, שהוא מוות לעולם, ונותנים את זמנם וכוחם להשגת עושר זמני, ולא להשגת חיי נפש רוחניים ומאושרים.