(ה) וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם קְרָ֣א נָ֔א גַּ֖ם לְחוּשַׁ֣י הָֽאַרְכִּ֑י וְנִשְׁמְעָ֥ה מַה־בְּפִ֖יו גַּם־הֽוּא׃ (ו) וַיָּבֹ֣א חוּשַׁי֮ אֶל־אַבְשָׁלוֹם֒ וַיֹּאמֶר֩ אַבְשָׁל֨וֹם אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ דִּבֶּ֣ר אֲחִיתֹ֔פֶל הֲנַֽעֲשֶׂ֖ה אֶת־דְּבָר֑וֹ אִם־אַ֖יִן אַתָּ֥ה דַבֵּֽר׃ (ז) וַיֹּ֥אמֶר חוּשַׁ֖י אֶל־אַבְשָׁל֑וֹם לֹֽא־טוֹבָ֧ה הָֽעֵצָ֛ה אֲשֶׁר־יָעַ֥ץ אֲחִיתֹ֖פֶל בַּפַּ֥עַם הַזֹּֽאת׃ (ח) וַיֹּ֣אמֶר חוּשַׁ֗י אַתָּ֣ה יָ֠דַעְתָּ אֶת־אָבִ֨יךָ וְאֶת־אֲנָשָׁ֜יו כִּ֧י גִבֹּרִ֣ים הֵ֗מָּה וּמָרֵ֥י נֶ֨פֶשׁ֙ הֵ֔מָּה כְּדֹ֥ב שַׁכּ֖וּל בַּשָּׂדֶ֑ה וְאָבִ֨יךָ֙ אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֔ה וְלֹ֥א יָלִ֖ין אֶת־הָעָֽם׃ (ט) הִנֵּ֨ה עַתָּ֤ה הֽוּא־נֶחְבָּא֙ בְּאַחַ֣ת הַפְּחָתִ֔ים א֖וֹ בְּאַחַ֣ד הַמְּקוֹמֹ֑ת וְהָיָ֗ה כִּנְפֹ֤ל בָּהֶם֙ בַּתְּחִלָּ֔ה וְשָׁמַ֤ע הַשֹּׁמֵ֨עַ֙ וְאָמַ֔ר הָֽיְתָה֙ מַגֵּפָ֔ה בָּעָ֕ם אֲשֶׁ֖ר אַֽחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֹֽם׃ (י) וְה֣וּא גַם־בֶּן־חַ֗יִל אֲשֶׁ֥ר לִבּ֛וֹ כְּלֵ֥ב הָֽאַרְיֵ֖ה הִמֵּ֣ס יִמָּ֑ס כִּֽי־יֹדֵ֤עַ כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי־גִבּ֣וֹר אָבִ֔יךָ וּבְנֵי־חַ֖יִל אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(ה) והנה אף על פי שהיתה עצת אחיתופל 'ישרה' בעיני אבשלום, כי יגיע על ידי זה אל רצונו, אך לא היתה 'טובה' בעיניו, כי ירא להרוג את אביו, ולכן התייעץ בדבר גם עם חושי הארכי, וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם, קְרָא נָא גַּם לְחוּשַׁי הָאַרְכִּי, וְנִשְׁמְעָה מַה בְּפִיו גַּם הוּא.
(ו) וַיָּבֹא חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו לֵאמֹר, כַּדָּבָר הַזֶּה דִּבֶּר אֲחִיתֹפֶל, הֲנַעֲשֶׂה אֶת דְּבָרוֹ אִם אַיִן, אַתָּה דַבֵּר. וכוונת אבשלום היתה שבתורת 'עצה', בודאי טובה היא עצת אחיתופל, שעל ידי זה אשיג את המלכות, ולכן לא שאלו 'הנעשה את עצתו', אבל הספק הוא לגבי ה'דבר' שדיבר אחיתופל, להרוג את דוד, אמור האם ראוי לעשות כן או לא.
(ז) אמנם חושי הארכי נהג בחוכמה, כי ידע שאם יאמר רק שאין להרוג את דוד לא יקבלו את דבריו, וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם, לֹא טוֹבָה הָעֵצָה אֲשֶׁר יָעַץ אֲחִיתֹפֶל בַּפַּעַם הַזֹּאת, כלומר, אם על ידי פעולה זו היית מגיע אל התכלית הרצויה, לא הייתי מתנגד לכך שיהרגו את דוד, אבל אין זו עצה טובה כלל, ולא תועיל לך כלל אלא רק תזיק.
(ח) וַיֹּאמֶר חוּשַׁי לבאר מדוע אין זו עצה טובה, כי אחיתופל ביסס את דבריו על כך שדוד ועבדיו מדוכאים ורפי ידים, ועל כך שדוד שוכב לבטח בין חייליו ללא פחד, ובאמת אין הדבר כן כלל, כי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו, כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה, וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה, כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה המחרף נפשו למות מרוב מרירות נפשו על הריגת ילדיו, כך גם דוד ואנשיו מרי נפש על אובדן המלכות, ולכן לא יפחדו אלא יחרפו נפשם למות במלחמה, ולא ינוסו ולא יברחו מפני אחיתופל. וגם אל תחשוב שהם ישנים שאננים, וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה הוא, ומבין בתחבולות וטכסיסי המלחמה, ויעלה על ליבו להזהר שלא יפלו עליו פתאום בלילה, וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם.
(ט) אלא הִנֵּה עַתָּה הוּא נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת, באופן שלא תמצאו אותו, ועתה לא רק שעצת אחיתופל לא תביא תועלת, אלא תביא נזק, והטעם לכך, וְהָיָה כִּנְפֹל בָּהֶם בַּתְּחִלָּה – כאשר יפלו אותם שנים עשר אלף איש לפני עבדי דוד, וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ את הדבר, ולא יתבונן בפרטי המעשה, וְאָמַר, הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם, כי דוד ואנשיו ניצחום.
(י) וְהוּא גַם בֶּן חַיִל – וגם אם יהיה השומע גיבור חיל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה, אף על פי כן הִמֵּס יִמָּס ליבו מרוב פחד, כִּי יֹדֵעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ, ושוב לא ירצו לצאת ולהלחם עם דוד ועבדיו.
