(א) וַיִּפְקֹ֣ד דָּוִ֔ד אֶת־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתּ֑וֹ וַיָּ֣שֶׂם עֲלֵיהֶ֔ם שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י מֵאֽוֹת׃ (ב) וַיְשַׁלַּ֨ח דָּוִ֜ד אֶת־הָעָ֗ם הַשְּׁלִשִׁ֤ית בְּיַד־יוֹאָב֙ וְ֠הַשְּׁלִשִׁית בְּיַ֨ד אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ אֲחִ֣י יוֹאָ֔ב וְהַ֨שְּׁלִשִׁ֔ת בְּיַ֖ד אִתַּ֣י הַגִּתִּ֑י וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־הָעָ֔ם יָצֹ֥א אֵצֵ֛א גַּם־אֲנִ֖י עִמָּכֶֽם׃ (ג) וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם לֹ֣א תֵצֵ֗א כִּי֩ אִם־נֹ֨ס נָנ֜וּס לֹֽא־יָשִׂ֧ימוּ אֵלֵ֣ינוּ לֵ֗ב וְאִם־יָמֻ֤תוּ חֶצְיֵ֨נוּ֙ לֹֽא־יָשִׂ֤ימוּ אֵלֵ֨ינוּ֙ לֵ֔ב כִּֽי־עַתָּ֥ה כָמֹ֖נוּ עֲשָׂרָ֣ה אֲלָפִ֑ים וְעַתָּ֣ה ט֔וֹב כִּֽי־תִֽהְיֶה־לָּ֥נוּ מֵעִ֖יר לַעְזֽוֹר׃ (ד) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁר־יִיטַ֥ב בְּעֵֽינֵיכֶ֖ם אֶֽעֱשֶׂ֑ה וַיַּֽעֲמֹ֤ד הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־יַ֣ד הַשַּׁ֔עַר וְכָל־הָעָם֙ יָֽצְא֔וּ לְמֵא֖וֹת וְלַֽאֲלָפִֽים׃ (ה) וַיְצַ֣ו הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־י֠וֹאָב וְאֶת־אֲבִישַׁ֤י וְאֶת־אִתַּי֙ לֵאמֹ֔ר לְאַט־לִ֖י לַנַּ֣עַר לְאַבְשָׁל֑וֹם וְכָל־הָעָ֣ם שָֽׁמְע֗וּ בְּצַוֹּ֥ת הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־כָּל־הַשָּׂרִ֖ים עַל־דְּבַ֥ר אַבְשָׁלֽוֹם׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, לדעת את מספר האנשים הנאמנים לו, וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת.
(ב) וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם מחולקים לשלש קבוצות, הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב, וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב, וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם, יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם.
(ג) וַיֹּאמֶר הָעָם, לֹא תֵצֵא עימנו למלחמה הזו, מאחר ותכלית המלחמה של אבשלום היא להרוג את המלך, כִּי אִם נֹס נָנוּס, לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב לרדוף אחרינו, כי אין רצונם להרוג את אנשי דוד, ואם יצא המלך בעצמו ירדפו אחריו כדי להורגו, וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ, לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב לחשוב שניצחו אותנו, כיון שיראו שאין המלך איתנו, כִּי יחשבו שעַתָּה יבואו כָמֹנוּ עוד עֲשָׂרָה אֲלָפִים, כי יסברו שרוב העם נשארו עם המלך, וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לַעְזוֹר – מוטב שתישאר בעיר ותעזור לנו משם, בעיצה טובה או בתפילה, אך לא תצא להילחם.
(ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם אֶעֱשֶׂה, וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הַשַּׁעַר, וְכָל הָעָם יָצְאוּ לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים.
(ה) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר, לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם – אם תשיגו את אבשלום תנהגו עמו לאט ובנחת, ואל תהרגוהו, ותעשו זאת בעבורי, שהוא בני, וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם. וטעמו של דוד היה כיון שידע שאין רצונו של אבשלום להורגו אלא רק למלוך, וגם ידע שבא עליו עונש זה בסיבת חטאו.