עוד שנינו במשנה, לְזֶה שְׁנַיִם וּלְזֶה שְׁנַיִם, אחיו של זה חולץ לאחת וְכוּ'. מקשה הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – במה שונה דין זה, שהתירה המשנה לאחד האחים לייבם, מֵהָא דִּתְנַן – מהדין ששנינו במשנה להלן (תחילת פרק שלישי), היו אַרְבָּעָה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּמֵתוּ השנים הַנְּשׂוּאִין אֶת הָאֲחָיוֹת ללא בנים, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַיבְּמוֹת, הרי שאף אחרי שחלצה האחות הראשונה לא התירה המשנה לשניה להתייבם לאחד האחים. והטעם לכך, כיון שחששו חכמים שאם נתיר לחלוץ ואחר כך לייבם, יטעו ויבואו לייבם ואחר כך לחלוץ, ונמצא שהמייבם תחילה פוגע באחות זקוקתו. ואם כן אף במשנתנו היה ראוי לאסור לייבם אפילו לאחר חליצת האחת, שמא יבואו לייבם תחילה ואחר כך לחלוץ.
מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, טעם האיסור להתייבם הוא מִשּׁוּם זִיקָּה, כיון שאם ייבם האחד תחילה, פוגע הוא בוודאי באחות זקוקתו, ויש בכך איסור, ומחמת כן גזרו אפילו לייבם לאחר חליצה. אבל הָכָא – כאן, במשנתנו, אפילו אם יטעו וייבמו תחילה, אין בכך ודאי איסור, שהרי אין כאן אלא אחות אחת הנשואה באמת למת, אלא שאין ידוע מי היא, וכָּל חַד וְחַד – כל אחד מהם שמייבם את אחת האחיות, אֵימוּר דִּידֵיהּ קָא מִתְרַמְיָא לֵיהּ – יכול אתה לומר שמא יבמתו האמיתית הזדמנה לו, ולא עבר איסור כלל, ולכן אף שלכתחילה אסרו חכמים שייבם האחד ואחר כך יחלוץ השני, מחשש שמא הראשון שייבם יפגע באחות זקוקתו, מכל מקום כיון שאפילו אם יעשה כן אין זה אלא חשש איסור, לא הוסיפו לגזור ולאסור לייבם לאחר חליצה, אלא לאחר שאחד האחים חלץ לאחת האחיות, מותר האח השני לייבם את השניה.
שנינו במשנה שאם קדמו שנים וחלצו, לא ייבמו השנים, אלא אחד חולץ ואחד מייבם, ומכל מקום אם 'קָדְמוּ שניהם וְכָנְסוּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָן'. תָּאנֵי – שנה האמורא שֵׁילָא ברייתא זו, וַאֲפִלּוּ אם היו שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים, האסורים בחלוצה, מכל מקום אין מוציאים אותן מידם. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם בהיתר זה. ומבארת, עיקר אִסּוּר חֲלוּצָה לְכֹהֵן אינו אלא מִדְּרַבָּנָן הוּא, שהרי מהתורה לא נאסרה אלא גרושה לכהן, ורק כיון שהחלוצה דומה במקצת לגרושה אסרוה חכמים, וְאילו סָפֵק חֲלוּצָה, כגון כאן שכל אחת מהן היא ספק חלוצה, שהרי יתכן שאותו שחלץ לה לא היה כלל אחי בעלה המת, לֹא גָּזְרוּ בָּהּ רַבָּנָן איסור.
שנינו במשנה, 'מִצְוָה בַּגָּדוֹל לְיַבֵּם'. הגמרא מביאה ברייתא בה מבואר המקור ללימוד דין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נאמר בפרשת יבום (דברים כה ו) 'וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל', וכך נדרש הפסוק, 'וְהָיָה הַבְּכוֹר', אין הכוונה כפשטות הפסוק לבכור שיוולד לאשה לאחר היבום, אלא הכוונה לאחי המת הבכור, ומִכָּאן יש ללמוד שֶׁמִּצְוָה בַּגָּדוֹל לְיַּבֵּם. 'אֲשֶׁר תֵּלֵד', פְּרָט לְאַיְילוֹנִית, שֶׁאֵינָהּ יוֹלֶדֶת, והרי היא פטורה מן החליצה ומן היבום. 'יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו לְנַחֲלָה', ואף כאן אין הכוונה לבן שיוולד לאחר היבום, אלא לאח המייבם, שהוא לבדו יורש את אחיו המת, ואין לשאר האחים חלק בירושה זו. שואלת הברייתא, אַתָּה אוֹמֵר שכוונת הפסוק שהוא קם על שם אחיו לְנַחֲלָה, אוֹ אֵינוֹ – שמא אין הכוונה אֶלָּא לענין זה שאִם שְׁמוֹ של המת היה יוֹסֵף, קוֹרִין אוֹתוֹ – יש לקרוא לבן הנולד לאשתו בשם 'יוֹסֵף', ואם היה שמו יוֹחָנָן, קוֹרִין אוֹתוֹ יוֹחָנָן. משיבה הברייתא, נֶאֱמַר כָּאן בפרשת יבום 'יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת', וְנֶאֱמַר לְהַלָּן לגבי הבנים שיוולדו ליוסף אחרי מנשה ואפרים (בראשית מח ו) 'עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם', ויש ללמוד, מַה לשון 'שֵּׁם' הָאָמוּר לְהַלָּן, לגבי בני יוסף, היינו לענין נַחֲלָה, כמפורש בפסוק, אַף לשון 'שֵׁם' הָאָמוּר כָּאן, בפרשת יבום, היינו לענין נַחֲלָה, והפסוק מתפרש לגבי אחי המת שייבם את אשתו, שהוא יורשו, ממשיכה הברייתא בדרשת הפסוק, 'וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל', פְּרָט לְסָרִיס, שֶׁשְּׁמוֹ מָחוּי, כיון שלא היה ראוי כלל להוליד אין אשתו זקוקה ליבום.
אָמַר רָבָא, אַף עַל גַּב דִבְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִידֵי פְּשׁוּטוֹ, ואף על פי שדורשים מהפסוק דרשות שונות, נשאר עדיין הלימוד כפי פשוטו של הפסוק, הָכָא – כאן, בפסוק זה שדרשה הברייתא, קיבל רבא מרבותיו דאֲתַאי – שבאה הגְּזֵירָה שָׁוָה האמורה בברייתא, וְאַפִּיקְתֵּיהּ לְגַמְרֵי – והוציאה את הפסוק ממשמעותו לגמרי, שהרי בפשטות המדובר בפסוק הוא על הבן שיוולד לאשת המת לאחר שייבם אותה אחי המת, שהוא הבן הבכור, והוא יקום על שם המת, ואילו מכח הגזירה שוה אנו מפרשים את הפסוק על אחי המת המייבם את אשת המת, ואין הפסוק מתפרש כלל על הבן שיוולד לאחר מכן, ואין מצוה לקוראו בשם המת כלל.
שיעור 24, מסכת יבמות, פרק שני
"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי...
חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה."
(ספר יוחסין)
