שיעור 279, ספר תהילים, פרק סג, א-ד

(א) מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בִּֽ֝הְיוֹת֗וֹ בְּמִדְבַּ֥ר יְהוּדָֽה׃

(ב) אֱלֹהִ֤ים ׀ אֵלִ֥י אַתָּ֗ה אֲֽשַׁ֫חֲרֶ֥ךָּ צָֽמְאָ֬ה לְךָ֨ ׀ נַפְשִׁ֗י כָּמַ֣הּ לְךָ֣ בְשָׂרִ֑י בְּאֶֽרֶץ־צִיָּ֖ה וְעָיֵ֣ף בְּלִי־מָֽיִם׃

(ג) כֵּ֭ן בַּקֹּ֣דֶשׁ חֲזִיתִ֑ךָ לִרְא֥וֹת עֻ֝זְּךָ֗ וּכְבוֹדֶֽךָ׃

(ד) כִּי־ט֣וֹב חַ֭סְדְּךָ מֵֽחַיִּ֗ים שְׂפָתַ֥י יְשַׁבְּחֽוּנְךָ׃

פרק סג

במזמור זה מתאר דוד את דביקות נפשו ותשוקתו להדבק באלהים, עד שעזב מחמת כן את כל עניניו החומריים:

(א) מִזְמוֹר לְדָוִד, בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה.

(ב) אֱלֹהִים, כיון שאֵלִי אַתָּה, לכן אֲשַׁחֲרֶךָּ – רק אותך אשחר ואדרוש, כמו שצָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי הרוחנית, כך כָּמַהּ (-השתוקק) לְךָ בְשָׂרִי הגשמי, כי גם החומר הגשמי שלי מתאווה רק אל ה', הגם שאני פה בְּאֶרֶץ צִיָּה (-חמה מהשמש) וְעָיֵף מחמת האויר הרע שיש במקומות אלו, בְּלִי מָיִם, ואף שזהו מקום הגורם לגוף ולנפש להתאוות רק לשתיית מים, אין נפשי וגופי צמאים כי אם אליך.

(ג) כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ – כשם שבמחזות הקודש אני חוזה גם עתה בגדולתך וקדושתך, על ידי השגות רוח הקודש, רצוני הוא שכך אוכל גם לִרְאוֹת בעיני הגשמיות את עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ כפי שנראים רק בעיר קדשך ובקרב היכלך.

(ד) כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים – כי החסד שאתה עושה בכך שאתה נותן לי חיים, גדול הוא יותר ממתנת החיים בעצמה, כי החיים אינם תכלית בפני עצמה, אלא תכליתם היא ששְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ, ועל ידי שנתת לי חיים בחסד יכול אני לשבח אותך עליהם, והרי זו התכלית העליונה והטובה יותר מהחיים עצמם, האפשרות להלל ולשבח את ה' על חסדיו, והחיים הם רק אמצעי להגיע אל התכלית היקרה הזו.