א רְדִ֣י ׀ וּשְׁבִ֣י עַל־עָפָ֗ר בְּתוּלַת֙ בַּת־בָּבֶ֔ל שְׁבִי־לָאָ֥רֶץ אֵין־כִּסֵּ֖א בַּת־כַּשְׂדִּ֑ים כִּ֣י לֹ֤א תוֹסִ֨יפִי֙ יִקְרְאוּ־לָ֔ךְ רַכָּ֖ה וַֽעֲנֻגָּֽה׃ ב קְחִ֥י רֵחַ֖יִם וְטַ֣חֲנִי קָ֑מַח גַּלִּ֨י צַמָּתֵ֧ךְ חֶשְׂפִּי־שֹׁ֛בֶל גַּלִּי־שׁ֖וֹק עִבְרִ֥י נְהָרֽוֹת׃ ג תִּגָּל֙ עֶרְוָתֵ֔ךְ גַּ֥ם תֵּֽרָאֶ֖ה חֶרְפָּתֵ֑ךְ נָקָ֣ם אֶקָּ֔ח וְלֹ֥א אֶפְגַּ֖ע אָדָֽם׃ ד גֹּֽאֲלֵ֕נוּ ה֥' צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ קְד֖וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
פרק מז (א) אחרי שבישר הנביא לישראל את גאולתם העתידה לבוא, ומתאר את התנערותם מעפר גלותם ותשועתם בציון, מתנבא על בבל העתידה ליפול ללא תקומה, ומדמה אותה במליצתו לבת מלך שנהרגו אבותיה, ולאחר תום ימי האבל מבקשת לקום ולירש את מלכותם, אך אז רואה היא כי זרים כבשו את ממלכתה, והחריבו את ארצה, ובאותו הזמן אומרים לה, רְדִי, וּשְׁבִי עַל עָפָר כבתחילה, בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל – עיר המלוכה של בבל, שלא נכבשה מעולם [ולכן מכנה אותה הנביא 'בתולה'], שְׁבִי לָאָרֶץ ואל תקומי, אֵין כִּסֵּא למלכותך, בַּת כַּשְׂדִּים, כי כל המדינה חרבה, ולא זו בלבד שלא תשבי על כסא המלכות, כִּי לֹא תוֹסִיפִי עוד שיִקְרְאוּ לָךְ רַכָּה וַעֲנֻגָּה, אלא תעבדי עבודות קשות כדי למצוא מזון לפרנסתך.
(ב) וממשיך לתאר את אותה בת מלך שאין לה מה לאכול, ואומר לה, קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח, כדי להתפרנס ולמצוא מזון לעצמך, גַּלִּי צַמָּתֵךְ – פתחי את הקשרים המרובים שבגדייך קשורים בהם, כדרך הבגדים היקרים והחשובים, כי לא ניתן לעשות מלאכה קשה בבגדים אלו, חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל – גלי את מקום מדרך כף הרגל, כדי ללכת יחיפה בעת הצורך, גַּלִּי שׁוֹק כדי ללכת במקום מים, עִבְרִי נְהָרוֹת בדרכך.
(ג) תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ מאליה, כי ייקרעו בגדייך בדרכך, גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ לעין כל. נָקָם אֶקָּח ממך על כל הרעות שעשית, וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם – לא אצטרך לבקש עזרה משום אדם בנקמה זו.
(ד) והטעם לכך שלא אצטרך לבקש עזרת אדם, כי גֹּאֲלֵנוּ הוא ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ – השליט על כל הצבאות והכוחות, והוא קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, ולכן הוא יריב את ריבם של ישראל, ללא עזרת אדם.
