שיעור 297, ספר תהילים, פרק סז, ו-ח

(ו) יוֹד֖וּךָ עַמִּ֥ים ׀ אֱלֹהִ֑ים י֝וֹד֗וּךָ עַמִּ֥ים כֻּלָּֽם׃

(ז) אֶ֭רֶץ נָֽתְנָ֣ה יְבוּלָ֑הּ יְ֝בָֽרְכֵ֗נוּ אֱלֹהִ֥ים אֱלֹהֵֽינוּ׃

(ח) יְבָֽרְכֵ֥נוּ אֱלֹהִ֑ים וְיִֽירְא֥וּ א֝וֹת֗וֹ כָּל־אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃

(ו) עתה ביקש שירדו גשמי ברכה, כי בעצירת הגשם מחמת הריגת הגבעונים נודע שה' מנהיג את העולם במשפט, ועתה על ידי ירידת הגשמים יוֹדוּךָ עַמִּים, אֱלֹהִים, על הטובה שאתה משפיע עליהם, יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם.

(ז) והטובה שעליה יודו היא על כך שאֶרֶץ נָתְנָה את יְבוּלָהּ, יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים מחמת שהוא אֱלֹהֵינוּ, המשגיח עלינו בהשגחה פרטית.

(ח) ועל ידי זה שיְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים ויסלח לנו, יועיל הדבר גם לאומות העולם, וְיִירְאוּ אוֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ – כל הגויים שבקצוות הארץ, כי בכך שרואים שה' סולח לגמרי על החטאים ומעבירם כאילו לא היו כלל, מתגלית בכך גדלותו של ה', כי מחמת רוממותו העצומה לא יתכן שיהיה מי שיכבדנו כראוי, ולכן לא ניתן להנהיג את העולם אלא רק על ידי מידת הסליחה והמחילה, ומאידך על ידי הסליחה מתגלה שלא שייך כלל לפגום בכבודו האמיתי על ידי חטאים, ונמצא שאצל ה' דוקא מחמת סליחתו התמידית מכירים את גדולתו ורוממותו העצומים, ומתייראים ממנו.