פרק זה עוסק באופנים שונים של יבום, כאשר ברוב המקרים יש כמה אחים הנשואים לכמה אחיות, ומלבד איסורי 'אשת אח' יש גם איסורי 'אחות אשתו', ולפעמים גם איסורים נוספים:
משנה
משנתנו מבארת שכמו שאסור לאדם לישא את אחות אשתו, כך אסור לו לישא את אחות זקוקתו, כלומר, אם אשת אחיו נפלה לפניו ליבום, ועדיין לא ייבמה, כיון שהיא זקוקה לו הרי היא נחשבת קצת כאשתו, וממילא אסור לו לישא את אחותה, ואף לא לייבמה אם נפלה לפניו ליבום: אַרְבָּעָה אַחִים, ששְׁנַיִם מֵהֶם היו נְשׂוּאִים לשְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וּמֵתוּ שני הַנְּשׂוּאִים אֶת הָאֲחָיוֹת ללא בנים, ונמצא עתה ששתי אחיות אלו זקוקות ליבום משני האחים, ומלבד זה שכל אחת מהן 'זקוקה' ליבום, הרי היא גם 'אחות זקוקה', כיון שגם אחותה הוזקקה ליבום במיתת בעלה, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת, כדי להתירן להנשא למי שירצו, וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת, כיון שאחות זקוקה אסורה. ואפילו אם קָדְמוּ וְכָנְסוּ – עברו שני האחים הנותרים ונשאו את היבמות הללו באיסור, יוֹצִיאוּ, הראשון שנשא את אחת האחיות חייב להוציא, כיון שכשכנסה עבר באיסור אחות זקוקתו. וגם השני שנשא את האחות השניה חייב להוציא, ואף על פי שמיד לאחר שנשא הראשון את האחת פקעה זיקתה לאח השני, שהרי כבר התייבמה לראשון, ונמצא שכשנושא את השניה אינו פוגע באחות זקוקתו, מכל מקום כיון שבשעה שנפלה ליבום היתה אסורה עליו משום אחות זקוקה, אין איסור זה פוקע לעולם, ואפילו אם נשאה, יוציא.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אמנם לכתחילה ודאי אסור לשני האחים לייבם את האחיות הללו, מחמת שכל אחת היא אחות זקוקתו, אך לענין דיעבד, אם עברו וכנסו, יש מחלוקת בדבר, שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יְקַיְּמוּ, כיון שאין זיקתן חמורה לאסור אפילו בדיעבד, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, גם אם עברו וכנסו, יוֹצִיאוּ.
גמרא
התבאר במשנתנו הדין באופן ששתי אחיות נפלו ליבום לפני שני אחים, שכיון שכל אחת מהן היא אחות זקוקתו של כל אחד מהאחים, חולצות ואינן מתייבמות. עתה מבארת הגמרא את הדין באופן ששלשה אחיות נפלו ליבום לפני שני אחים: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, שָׁלֹשׁ אֲחָיוֹת שהיו נשואות לשלשה אחים, ומתו שלשת האחים, שֶׁנָּפְלוּ שלש אחיות אלו לִפְנֵי שְׁנֵי אַחִין יְבָמִין, וכל אחת משלש האחיות אסורה על שני האחים משום אחות זקוקתו, זֶה – אחד האחים חוֹלֵץ לְאַחַת האחיות, וְזֶה – האח השני חוֹלֵץ לְאַחַת האחיות, וְאֶמְצָעִית – האחות השלישית, צְרִיכָה חֲלִיצָה מִשְּׁנֵיהֶם, ואין חליצת אחד האחים מתירה אותה. והטעם לכך, כיון דַּחֲלִיצָה פְּסוּלָה – גרועה הִיא, כיון שאין האח יכול לייבמה, מאחר והיא אחות חלוצתו [והרי היא דומה לאחות גרושתו, האסורה מן התורה], וחליצה הנעשית במקום שאי אפשר לייבם היא חליצה גרועה, וְהדין הוא שחֲלִיצָה פְּסוּלָה – גרועה, אין אחד האחים יכול להתירה בחליצתו לבד, אלא צְרִיכָה לְחַזֵּר עַל כָּל הָאַחִין של בעלה המת, שכולם יחלצו לה ויתירו אותה.
תמהה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך, שחליצה גרועה [והיינו במקום שאי אפשר לייבם] אינה מתירה אותה עד שיחלצו לה כל האחים, קָמַיְיתָא נַמֵּי – גם האחיות הראשונות תצטרכנה לקבל חליצה מכל האחים, שהרי גם חליצותיהן היו גרועות, מאחר וכל אחת מהן היא 'אחות זקוקה', האסורה ביבום, ואילו בדברי רב מבואר שהשתים הראשונות ניתרות כל אחת בחליצת אח אחד, ורק השלישית זקוקה לחליצת שני האחים.
מתרצת הגמרא, הָכָא – כאן, בדברי רב, בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן מדובר, שלא מתו האחים יחד, אלא דְּנַפוּל – שנפלו ליבום בָּזֶה אַחַר זֶה, וכך מתפרשים דברי רב, כשמת האח הראשון, נָפְלָה חֲדָא – נפלה ליבום האחות הראשונה, ומותרת היא בין ביבום ובין בחליצה [שהרי אחותה עדיין נשואה ואינה זקוקה ליבום], חָלִיץ לָהּ רְאוּבֵן – חלץ לה אחד האחים והתירה. לאחר מכן מת האח השני, ונָפְלָה אִידָךְ – נפלה אשתו, שהיא האחות השניה, ליבום, חָלִיץ לָהּ שִׁמְעוֹן – וחלץ לה האח השני, וגם זו חליצה מעולה, כיון שהיה יכול גם לייבמה, שהרי אחותה אינה זקוקה לו, שכבר הותרה על ידי חליצת ראובן [אמנם ראובן לא היה יכול לחלוץ לאחות השניה, שהרי היא אחות חלוצתו, ודומה לאחות גרושתו האסורה מן התורה]. ולאחר מכן מת האח השלישי, ונָפְלָה ליבום אִידָךְ – האחות השלישית, והיא כבר אסורה ביבום על שניהם, כיון שהיא 'אחות חלוצתו' של כל אחד מהם, וכיון שהיא אסורה ביבום ממילא גם החליצה שלה היא חליצה גרועה, ולכן חָלִיץ הַאי וּמַפְקִיעַ זִיקָּתוֹ – חולץ לה האח האחד ומפקיע רק את זיקת עצמו, וְחָלִיץ לָהּ הַאי וּמַפְקִיעַ זִיקָּתוֹ – וחולץ לה גם האח השני ומפקיע את זיקת עצמו, ורק אחר שחלצו לה שניהם מותרת היא להנשא למי שתרצה.
מביאה הגמרא את דעת החולק על עיקר דינו של רב בענין 'חליצה פסולה': וּשְׁמוּאֵל אָמַר, גם לאותה אחות שלישית, שהיא 'אחות זקוקתו' של כל אחד מהאחים ואסורה ביבום, אֶחָד מהאחים חוֹלֵץ לְכֻלָּן – עבור כל האחים, ואינה צריכה חליצה מכל אחד ואחד, לפי שאף חליצה גרועה, הנעשית במקום שאינו ראוי ליבום, חליצה גמורה היא, המתירה את החלוצה להנשא למי שתרצה, ואינה צריכה שכל האחים יחלצו לה.
הגמרא מקשה סתירה מדברי שמואל עצמו במקום אחר, המודה לכאורה לדין זה של 'חליצה פסולה'. תמהה הגמרא, וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל במקום אחר, לגבי שלשה אחים, ששנים מהם נשאו שתי אחיות, ולכל אחד מהם היתה אשה נוספת, ומתו שני האחים ללא בנים, ועתה נפלו ליבום לפני האח השלישי ארבע נשים, שתי אחיות ושתי צרותיהן, ואת האחיות עצמן אינו יכול לייבם כיון שכל אחת מהן היא 'אחות זקוקתו', אבל את צרותיהן, שהן זרות זו לזו, יכול הוא לייבם, כך הוא הדין, אם חָלַץ לַאֲחָיוֹת, שזו חליצה גרועה [כיון שאינו יכול לייבמן], לֹא נִפְטְרוּ צָרוֹת, אלא צריך לחלוץ להן בפני עצמן. אבל אם חלץ לְצָרוֹת, שזו חליצה מעולה [כיון שיכול הוא לייבמן], נִפְטְרוּ גם האֲחָיוֹת, אַלְמָא – ומוכח מדברי שמואל אלו שחֲלִיצָה מְעוּלָּה בְּעִינָן – יש צורך בחליצה מעולה, ואילו חליצה גרועה אינה מתירה לגמרי את כל נשות המת, אלא צריך לחלוץ לכל אשה בפני עצמה.
מתרצת הגמרא, אמנם אין שמואל חולק לגמרי על דין 'חליצה פסולה', אלא סובר הוא שיש חילוק בדבר, כִּי קָאֲמַר – ומה שאמר שְׁמוּאֵל שחֲלִיצָה מְעוּלָּה בְּעִינָן, היינו לְמִיפְטַר צָרָה – כדי לפטור את צרתה של החלוצה, שאם היתה זו חליצה גרועה, אין צרתה נפטרת בכך, וצריכה גם הצרה חליצה בפני עצמה, כמבואר בדין האחרון שהובא בשם שמואל, שאם חלץ לאחיות חליצה גרועה לא נפטרו צרותיהן, אֲבָל נַפְשָׁהּ פָּטְרָה – אבל אותה חלוצה עצמה נפטרה לגמרי בחליצתה, אף שהיא חליצה גרועה, ואינה זקוקה לחליצה נוספת מהאחים האחרים, ולכן בנידון הקודם, שאחד האחים חלץ לאחות זקוקתו, אף שזו חליצה גרועה, נפטרה אותה חלוצה לגמרי, ואינה זקוקה לחליצה נוספת מהאח האחר.
