ז עָלָ֤ה אַרְיֵה֙ מִֽסֻּבְּכ֔וֹ וּמַשְׁחִ֣ית גּוֹיִ֔ם נָסַ֖ע יָצָ֣א מִמְּקֹמ֑וֹ לָשׂ֤וּם אַרְצֵךְ֙ לְשַׁמָּ֔ה עָרַ֥יִךְ תִּצֶּ֖ינָה מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃ ח עַל־זֹ֛את חִגְר֥וּ שַׂקִּ֖ים סִפְד֣וּ וְהֵילִ֑ילוּ כִּ֥י לֹֽא־שָׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהוָ֖ה מִמֶּֽנּוּ׃ ט וְהָיָ֤ה בַיּוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה יֹאבַ֥ד לֵב־הַמֶּ֖לֶךְ וְלֵ֣ב הַשָּׂרִ֑ים וְנָשַׁ֨מּוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים וְהַנְּבִאִ֖ים יִתְמָֽהוּ׃
֍ ֍ ֍
(ז) עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ – כבר עלה האריה מבין סבכי העצים שביער, וזהו משל לנבוכדנצר מלך בבל, שעלה להלחם בארץ ישראל, וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע יָצָא מִמְּקֹמוֹ, ורצונו הוא לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה – לשממה, ועָרַיִךְ תִּצֶּינָה [-תהיינה חריבות וריקות] מֵאֵין יוֹשֵׁב.
(ח) אף על אף כל זאת, אין לגם לבכות ולהספיד על חורבן הארץ, אלא עַל זֹאת חִגְרוּ שַׂקִּים, סִפְדוּ וְהֵילִילוּ, על כִּי לֹא שָׁב חֲרוֹן אַף ה' מִמֶּנּוּ.
(ט) ובדרך כלל בזמן שיש מלחמה מכינים המלך והשרים עצה וגבורה למלחמה, והכהנים מתפללים בבית המקדש, והנביאים שואלים את ה' כיצד לנהוג, וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה', יֹאבַד לֵב הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים, ולא ימצאו עצה וגבורה, וְנָשַׁמּוּ הַכֹּהֲנִים, שלא יתפללו, וְהַנְּבִאִים יִתְמָהוּ – נביאי השקר לא יידעו מה להשיב לשואליהם, כי הם הבטיחום תמיד בשקר כי שלום יהיה, וכעת, כשיבוא נבוכדנצר לא ידעו נביאי השקר מה לומר.
