שיעור 33. שיר השירים, פרק ז, א-ג
פרק ז א שׁ֤וּבִי שׁ֨וּבִי֙ הַשּׁ֣וּלַמִּ֔ית שׁ֥וּבִי שׁ֖וּבִי וְנֶֽחֱזֶה־בָּ֑ךְ מַֽה־תֶּחֱזוּ֙ בַּשּׁ֣וּלַמִּ֔ית כִּמְחֹלַ֖ת הַֽמַּחֲנָֽיִם׃ ב מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים בַּת־נָדִ֑יב חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ כְּמ֣וֹ חֲלָאִ֔ים מַֽעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י אָמָּֽן׃ ג שָׁרְרֵךְ֙ אַגַּ֣ן הַסַּ֔הַר אַל־יֶחְסַ֖ר הַמָּ֑זֶג בִּטְנֵךְ֙ עֲרֵמַ֣ת חִטִּ֔ים סוּגָ֖ה בַּשּֽׁוֹשַׁנִּֽים׃
פרק ז (א) אחרי שהגוף וכוחותיו, המכונים 'בנות ירושלים', רואים שהנפש מוכנה לעזוב אותם ולהידבק בדודה העליון, פונים הם ואומרים לה, שׁוּבִי שׁוּבִי אלינו הַשּׁוּלַמִּית – אשת המלך שלמה, שאת היית המנהיגה של הגוף המכונה 'המלך שלמה', שׁוּבִי שׁוּבִי אל הגוף ואל חיי העולם הזה, וְנֶחֱזֶה בָּךְ – וכולנו נהיה כנועים תחת מלכותך. משיבה להם הנפש, מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית – כיצד תאמרו שאני אמלוך עליכם, והרי בעודי בגוף אני כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם – כמוקפת בשני מחנות, האחד של היצר הטוב וגדודיו הרוצים שאפרוש מתענוגי העולם הזה, ואעסוק בענינים רוחניים, בקדושה ובטהרה, ומחנה שני הוא של היצר הרע וכוחות הגוף, הרוצים שאעסוק בתענוגי העולם הזה והבליו, ואיך אהיה שקטה ושלווה בין שני מחנות אלו.
(ב) משיבות 'בנות ירושלים', כוחות הגוף, לנפש שלמה, הרי כאשר תעזבי את הגוף יתבטלו כל כוחות הנפש התלויים בחומר, שהם הנפש החיונית (שממנה באות המידות וההרגשות), והנפש הטבעית (שממנה נפעלים פעולות הגוף הטבעיות), ותישאר רק הנפש האלהית המתאחדת עם בוראה, ודיברו אל ליבה לבל תעזבם, וסידרו את שבחיה הקיימים עתה בעודה בגוף, וכיצד יתבטלו כולם לאחר שתסתלק מהם, ותחילה דיברו על כוחות הנפש הטבעית, מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ – יפים הם צעדייך ותנועתך ממקום למקום, אך זהו רק כל זמן שאת בַּנְּעָלִים – בגוף, המכונה 'נעל' לנפש, אך כאשר תעזוב הנפש את הגוף ישאר הוא במקומו כאבן דומם, בַּת נָדִיב – בת האלהים. חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ – כח ההולדה שבגוף (הרמוז בירך, כמו "יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב"), כְּמוֹ חֲלָאִים – כמו תכשיטים, כי יוליד הגוף בנים הממשיכים את קיומו בעולם, אך זהו רק מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן – בזמן שתתחבר הנפש עם הגוף, שהוא כמו האומן העוסק במלאכת ההולדה.
(ג) שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר – טבורך הוא כמו בריכה המלאה תמיד משקים, ושולח מעיינותיו אל כל אברי הגוף להחיותם, ראי נא שאַל יֶחְסַר הַמָּזֶג – לא תחסר מהגוף מזיגה זו, כי לאחר הגויעה יתבטל ולא יעשה עוד את מלאכתו. בִּטְנֵךְ (אל תחסר) עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, כלומר, בטנך שהיא כמקושטת בשושנים, כי יש בה את הכלים הטוחנים את המאכלים ומעבירים את הדם המזוכך שנוצר מהם לכל אברי הגוף, ראי נא שלא תחסר ממנה ערימת החטים, כלומר, שלא תיפסק חיותה, כי לאחר המוות לא תוכל עוד לטחון את המאכלים ולהחיות את הגוף (ולשון 'אל יחסר' האמורה בתחילת הפסוק, שייכת גם לסיומו).
