שיעור 331, ספר תהילים, פרק עג, א-ג

(א) מִזְמ֗וֹר לְאָ֫סָ֥ף אַ֤ךְ ט֭וֹב לְיִשְׂרָאֵ֥ל אֱלֹהִ֗ים לְבָרֵ֥י לֵבָֽב׃

(ב) וַֽאֲנִ֗י כִּ֭מְעַט נָטָ֣יוּ רַגְלָ֑י כְּ֝אַ֗יִן שֻׁפְּכ֥וּ אֲשֻׁרָֽי׃

(ג) כִּֽי־קִ֭נֵּאתִי בַּהֽוֹלְלִ֑ים שְׁל֖וֹם רְשָׁעִ֣ים אֶרְאֶֽה׃

פרק עג

מזמור זה עוסק בשאלת 'צדיק ורע לו', 'רשע וטוב לו', ומשיב על כך תשובה:

(א) מִזְמוֹר לְאָסָף, קודם שיתחיל לבאר את שאלתו על שלוות הרשעים ויסורי הצדיקים, אומר, אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים – לעם ישראל אין כל שאלה בענין זה, כי הכל יודעים ומאמינים שכל הנהגת ה' היא רק טוב וחסד, אמנם זהו רק לְבָרֵי לֵבָב – לאלו שליבם נקי וחזק באמונתו בה', הם יאמרו ויכירו שהנהגת ה' עמם היא אך טוב וחסד.

(ב) וַאֲנִי, בבואי לחקור ולדרוש אחרי ענין זה, כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי ליפול, ועל ידי זה כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי – היה קרוב הדבר שישפך כל האושר שלי, כי הייתי נוטה מדרך האושר הנפשי, אל דרך כפירה ומינות (ומתאר זאת כאדם המחזיק כלי המלא באושר, וכאשר נוטות רגליו ליפול, נשפך כל האושר שבידו).

(ג) כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים על שהם מצליחים בעולם הזה, כאשר שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.