שיעור 337, ספר תהילים, פרק עג, כא-כג

(כא) כִּ֭י יִתְחַמֵּ֣ץ לְבָבִ֑י וְ֝כִלְיוֹתַ֗י אֶשְׁתּוֹנָֽן׃

(כב) וַֽאֲנִי־בַ֭עַר וְלֹ֣א אֵדָ֑ע בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ׃

(כג) וַֽאֲנִ֣י תָמִ֣יד עִמָּ֑ךְ אָ֝חַ֗זְתָּ בְּיַד־יְמִינִֽי׃

(כא) כִּי יִתְחַמֵּץ – בזמן שיטהרו ויזדככו לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי, אזי אֶשְׁתּוֹנָן – אשנן ואלמד לעצמי את האמור בפסוק הבא.

(כב) וַאֲנִי בַעַר – אדע שאני חסר הבנה, וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ – בכך שלא ידעתי ולא הבנתי שהחיים הגשמיים בעולם הזה הם כמו חיי הבהמה, כי גוף האדם אינו שונה מגוף הבהמה, ובעניני הגוף אין האדם נעלה ומשובח יותר מהבהמה, וההצלחה או היסורים החומריים שבעולם הזה אינם נוגעים אל הנפש האלהית, אלא אל הגוף הבהמי, שאינו אלא כמו כסות ובגד לנפש העליונה.

(כג) וַאֲנִי – אבל אני בעצמי, והיינו השכל והנפש הרוחנית, שזהו עיקר מהות האדם, לא אתפעל מהמקרים הגשמיים שיבואו על הגוף החומרי, אלא אהיה תָמִיד עִמָּךְ, דבוק בה' וחי חיים אלוהיים רוחניים, עליונים ממקרי הזמן ותהפוכותיו. וממשיל את הנפש העליונה כאילו יש לה שתי ידים, הימין מוליכה אותה אל החיים הרוחניים המובדלים מתאוות העולם הזה, והשמאל מושכת אותה אל החומר, לחיות כחיי הבהמה, ועל כך אומר, אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי, שלא אהיה תחת הגוף הבהמי, אלא אדרבה, ארכב עליו להשתמש בו למצוות וענינים רוחניים, ולא אבקש הצלחות מדומות של חיי העולם הזה.