דין נוסף: שְׁלֹשָׁה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד מֵהֶן נָשׁוּי נָכְרִית – אשה זרה, שאינה אחות של השתים האחרות, וּמֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְכָנַס האח הנָשׁוּי נָכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ, ונמצא שעתה יש לו שתי נשים, האחת אחות של אשת האח השני, והאחת זרה, וּמֵת, ונפלו שתי נשיו לפני האח הנשוי לאחות השניה, אשתו הַשְּׁנִיָּה, שנשא בדרך יבום, שהיא אחות של אשת האח החי, יוֹצֵאת – נפטרת מיבום וחליצה מִשּׁוּם שהיא ערוה על האח באיסור אֲחוֹת אִשָּׁה, וְאשתו הָרִאשׁוֹנָה, שהיא זרה, נפטרת גם היא מיבום וחליצה, מִשּׁוּם צָרָתָהּ של הערוה, וכפי שלמדנו בתחילת המסכת שגם צרת ערוה נפטרת מיבום וחליצה.
דין נוסף: אם כשמת האח הראשון לא ייבם האח הנשוי נכרית את אשת המת, אלא רק עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר – קידשה קידושין דרבנן, הנעשים לפני הייבום, וּמֵת, ונמצא שהניח אשה זרה שהיתה נשואה לו ממש, ואשה שהיתה מקודשת לו בקידושין דרבנן, שהיא אחות אשתו של האח החי, הרי אותה אחות פטורה לגמרי מיבום וחליצה, שהרי היא ערוה על האח החי משום אחות אשתו, אך הנָכְרִית אינה נחשבת ממש צרתה, שהרי עדיין לא ייבמה אלא רק עשה בה מאמר, ולכן חוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, כיון שמדרבנן היא צרת ערוה, שהרי עשה בה מאמר, שזהו קידושין דרבנן [ובגמרא יבואר שזהו כדעת בית הלל במשנה הקודמת, שמאמר אינו נחשב קנין גמור].
גמרא
שנינו בסיום המשנה האחרונה, 'עשה בה מאמר ומת, נכרית חולצת ולא מתייבמת'. מוסיפה הגמרא: וְהוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלֹא עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר, וּמֵת, אשתו הנָכְרִית, אף שאינה קרובה לאשת אחיו כלל, מכל מקום מִיחְלָץ חָלְצָה – חולצת היא, אבל יַבּוֹמֵי לֹא מִיַּבְּמָה – אינה מתייבמת, והטעם לכך, דכיון שכשמת היתה אותה אחות שמת בעלה זקוקה לו ליבום, אף שעדיין לא ייבמה הרי היא זקוקתו, וכאילו היא קצת אשתו, נחשבת הנכרית קצת כ'צרתה', דְּהָוְיָא – שהרי היא עתה צָרַת אֲחוֹת אִשָּׁה בְּזִיקָּה – צרה על ידי 'זיקה' לאחות אשתו של האח החי, ובאופן זה אסורה היא ביבום מדרבנן, וטעונה חליצה. וְהגם שדין המשנה שייך גם באופן שלא עשה בה מאמר, כמו שהתבאר, הָא דְּקָתָּנֵי – הטעם שנקטה המשנה אופן שעשה בה מַאֲמָר, לַאֲפּוּקֵי – להוציא ולמעט מִדעתם של בֵּית שַׁמַּאי, דְּאָמְרֵי – שהם אומרים שמַאֲמָר קוֹנֶה קִנְיָן גָּמוּר, וּממילא באופן האמור במשנה יסברו בית שמאי שאותה נכרית אֲפִלּוּ חֲלִיצָה נַמֵּי לֹא תִּיבָּעֵי – אינה צריכה אפילו חליצה, כיון שלאחר שעשה מאמר באשת אחיו הרי היא כנשואה לו לגמרי, וכשמת גם הוא נחשב הדבר כאילו הניח שתי נשים ממש, שהאחת אסורה על האח השלישי באיסור ערוה של 'אחות אשה', וממילא גם הנכרית שהיא צרתה פטורה לגמרי מיבום וחליצה, קָא מַשְׁמָע לָן – לכך השמיענו התנא את דעת בית הלל, שמאמר אינו נחשב קידושין גמורים, וממילא אותה נכרית אינה ממש צרת ערוה, אלא רק אסורה ביבום מחמת שהיא 'צרת ערוה על ידי זיקה', דִּצְרִיכָה חֲלִיצָה – אך צריכה היא חליצה כדי להיות מותרת להנשא לאחר.
משנה
משנתנו ממשיכה לדון באופנים שונים של שלשה אחים: שְׁלֹשָׁה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׁוּי נָכְרִית, וּמֵת האח הַנָּשׁוּי נָכְרִית, וְכָנַס אֶחָד מִבַּעֲלֵי האֲחָיוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ הנכרית, וּמֵת גם אח זה, ונמצא שהניח שתי נשים, שהאחת היא אחותה של אשת האח החי, והשניה היא נכרית, הָרִאשׁוֹנָה יוֹצֵאת מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה, וכיון שהיא ערוה על האח החי אינה שייכת כלל לפרשת יבום, וְהַשְּׁנִיָּה יוצאת מִשּׁוּם צָרָתָהּ, שהרי צרת ערוה גם כן פטורה מיבום וחליצה [ודין זה פשוט הוא, והובא משום הדין הבא].
דין נוסף: אם לאחר שמת האח הנשוי נכרית לא ייבמו את אשתו, אלא אחד האחים הנשוי לאחת האחיות עָשָׂה בָּהּ [-בנכרית] מַאֲמָר, שהם קדושין דרבנן, וּמֵת, ונמצא שהניח אשה שהיתה נשואה לו ממש, והיא אחות אשת אחיו החי, ואסורה עליו משום ערוה ואינה בפרשת יבום כלל, והניח גם אשה נכרית שלא היתה אשתו ממש, אלא רק מקודשת לו מדרבנן, הרי אותה נָכְרִית חוֹלֶצֶת, כיון שאינה ממש צרת ערוה, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, כיון שהיא קצת נחשבת כצרת ערוה, מאחר וכבר קידשה בקידושין דרבנן [וגם אופן זה נשנה רק לדעת בית הלל, שמאמר אינו עושה קידושין גמורים. אבל לדעת בית שמאי, כשעשה מאמר בנכרית נעשית אשתו ממש, וכשמת פטורה היא מיבום וחליצה כיון שהיא צרת אחות אשתו של האח החי].
