שיעור 341, ספר תהילים, פרק עד, ד-ז

(ד) שָֽׁאֲג֣וּ צֹֽ֭רְרֶיךָ בְּקֶ֣רֶב מֽוֹעֲדֶ֑ךָ שָׂ֖מוּ אֽוֹתֹתָ֣ם אֹתֽוֹת׃

(ה) יִ֭וָּדַע כְּמֵבִ֣יא לְמָ֑עְלָה בִּֽסְבָךְ־עֵ֗֝ץ קַרְדֻּמּֽוֹת׃

(ו) וְ֭עַתָּה פִּתּוּחֶ֣יהָ יָּ֑חַד בְּכַשִּׁ֥יל וְ֝כֵֽילַפּ֗וֹת יַֽהֲלֹמֽוּן׃

(ז) שִׁלְח֣וּ בָ֭אֵשׁ מִקְדָּשֶׁ֑ךָ לָ֝אָ֗רֶץ חִלְּל֥וּ מִֽשְׁכַּן־שְׁמֶֽךָ׃

(ג) והרי הגויים הצוררים (המוזכרים בפסוק הבא) בבואם אל מקדש ה' חיללוהו וקראו כביכול לה', הָרִימָה פְעָמֶיךָ – הרם את רגליך ולך ממקום זה, כדי שהמקום יהיה לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח – לחורבות ושממות לנצח, כי כָּל הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ – כל אשר נמצא בקודש ובמקדש, האויב הרע והשחית אותו.

(ד) ואת הדברים האמורים בתחילת הפסוק הקודם, שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ, כאשר באו בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ – בתוך בית המקדש (עליו נאמר "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם" (שמות כ"ה כ"ב)), שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת – והוסיפו בדבריהם לקחת אות ומופת שכביכול ה' מסכים למעשיהם.

(ה) וכך אמרו, בזאת יִוָּדַע האם מעשה ההשחתה שלנו בבית המקדש שבארץ הוא כְּמֵבִיא לְמָעְלָה – כאילו אנו עושים זאת למעלה בשמים נגד רצון ה', כלומר, אם אכן רע בעיני ה' מה שאנו עושים בהחרבת בית מקדשו, בִּסְבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת – יעשה ה' שהעץ של שערי בית המקדש יסבך ויבלע את הגרזנים שבהם אנו באים לבקוע אותם, וכפי שאכן היה בתחילה בדרך נס, וכאשר נפסק הנס והצליחו לבקוע את השערים, החשיבו זאת לאות וסימן לכך שה' מסכים לחורבן.

(ו) וְעַתָּה, ראינו כי לא נמשך המופת הזה של בליעת הקרדומות על ידי העץ של השערים, כי פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד – בכל פיתוחי הזהב שעל קירות בית המקדש, בְּכַשִּׁיל (-בקרדומות) וְכֵילַפּוֹת (-בכלים שמשברים בהם את האבנים) יַהֲלֹמוּן – היכו האויבים.

(ז) עד אשר שִׁלְחוּ בָאֵשׁ את מִקְדָּשֶׁךָ, לָאָרֶץ חִלְּלוּ את מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ, והיינו את כלי המקדש.