יח דַּרְכֵּךְ֙ וּמַ֣עֲלָלַ֔יִךְ עָשׂ֥וֹ אֵ֖לֶּה לָ֑ךְ זֹ֤את רָֽעָתֵךְ֙ כִּ֣י מָ֔ר כִּ֥י נָגַ֖ע עַד־לִבֵּֽךְ׃ יט מֵעַ֣י ׀ מֵעַ֨י ׀ אֹחִ֜ילָה קִיר֥וֹת לִבִּ֛י הֹֽמֶה־לִּ֥י לִבִּ֖י לֹ֣א אַֽחֲרִ֑שׁ כִּ֣י ק֤וֹל שׁוֹפָר֙ שָׁמַ֣עַתְּ נַפְשִׁ֔י תְּרוּעַ֖ת מִלְחָמָֽה׃ כ שֶׁ֤בֶר עַל־שֶׁ֨בֶר֙ נִקְרָ֔א כִּ֥י שֻׁדְּדָ֖ה כָּל־הָאָ֑רֶץ פִּתְאֹם֙ שֻׁדְּד֣וּ אֹֽהָלַ֔י רֶ֖גַע יְרִֽיעֹתָֽי׃ כא עַד־מָתַ֖י אֶרְאֶה־נֵּ֑ס אֶשְׁמְעָ֖ה ק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃
֍ ֍ ֍
(יח) ועונש זה שבא עליך לא היה מחמת סיבה חיצונית, שאז מקוה האדם לה' שיושיענו מצרתו, אלא דַּרְכֵּךְ וּמַעֲלָלַיִךְ הרעים הם שעָשׂוֹ אֵלֶּה לָךְ, זֹאת רָעָתֵךְ – וזו עיקר הרעה, שאת אשמה בעונש שבא אלייך, כִּי מָר – וזהו הדבר המר באמת, שאין לו תקוה, כי כל עונש הבא על האדם, מגיע רק לגופו, אך ליבו מלא תקוה ותפילה לה' שיושיע אותו, אבל עתה אין הדבר כן, כִּי נָגַע הדבר עַד לִבֵּךְ, היודע כי את גרמת את הרעה לעצמך.
(יט) מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה, והתחלחלות המעיים היא כאשר האדם מפחד מדבר טבעי הבא עליו, שאינו תלוי בבחירתו, וגם קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי, והמיית הלב היא מדבר שביד האדם לשנותו, לקרבו או לרחקו, וכאן אירעו שני הדברים, כי מלבד הפחד הטבעי, היה גם המיית לב ודאגה מכך שהצרות הגיעו על ידי בחירתם, עד אשר לִבִּי לֹא אַחֲרִשׁ, כי אחרי שראו שהצליח נבוכדנצר והגלה את יהויכין עם רבים מישראל, היה להם להזהר מפניו, והם לא עשו כן, אלא מרד בו צדקיהו המלך, כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי, מארץ יהודה וירושלים, והיה זה קול שופר המכריז על תְּרוּעַת מִלְחָמָה.
(כ) ועל דבר זה יהמה הלב, שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא – הרי כבר הושברו ישראל פעם אחר פעם, גלות אחר גלות, והיה להם להבין שלא יצליחו להתנגד לאויב המנצחם שלא בדרך הטבע, כִּי כבר שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ, פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי, רֶגַע – בזמן קצר ובקלות, שודדו יְרִיעֹתָי.
(כא) וכיון שכבר נשברו ונוצחו כמה פעמים, עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס – דגל, שמרים צדקיהו מלך יהודה לסימן מלחמה, אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר הקורא לצאת לקרב, הרי עליהם להבין שלא יצליחו.
