(א) לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־יְדוּת֗וּן לְאָסָ֥ף מִזְמֽוֹר׃
(ב) קוֹלִ֣י אֶל־אֱלֹהִ֣ים וְאֶצְעָ֑קָה קוֹלִ֥י אֶל־אֱ֝לֹהִ֗ים וְהַֽאֲזִ֥ין אֵלָֽי׃
(ג) בְּי֥וֹם צָֽרָתִי֮ אֲדֹנָ֪י דָּ֫רָ֥שְׁתִּי יָדִ֤י ׀ לַ֣יְלָה נִ֭גְּרָה וְלֹ֣א תָפ֑וּג מֵֽאֲנָ֖ה הִנָּחֵ֣ם נַפְשִֽׁי׃
(ד) אֶזְכְּרָ֣ה אֱלֹהִ֣ים וְאֶֽהֱמָ֑יָה אָשִׂ֓יחָה ׀ וְתִתְעַטֵּ֖ף רוּחִ֣י סֶֽלָה׃
פרק עז
מזמור זה התייסד על זמן הגלות, ומתאר בו את הניסים שנעשו לישראל בימי קדם, ומבאר כי הנהגת ה' עמנו תלויה במעשינו הטובים:
(א) לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן, לְאָסָף, מִזְמוֹר.
(ב) בזמן הגלות איני צועק ומתפלל מחמת הצרות שלי, אלא קוֹלִי – קול צעקתי הוא רק מחמת הענינים הנוגעים אֶל כבוד שם האֱלֹהִים, וְאֶצְעָקָה – ואף אפרש בצעקתי שקוֹלִי רק מחמת הענינים הנוגעים אֶל האֱלֹהִים ואל כבוד שמו, וְהַאֲזִין אֵלָי – ולכן אבקשנו שיאזין לדברי.
(ג) הגם שבְּיוֹם צָרָתִי את אֲדֹנָי דָּרָשְׁתִּי, וממנו ביקשתי רווח והצלה, בכל זאת יָדִי לַיְלָה נִגְּרָה – בלילה ידי ניגרה וזבה מחמת המכה שיש בה, וְלֹא תָפוּג – לא הפסיקה (וזהו משל, כאילו יש בידו מכה הזבה תמיד דם וליחה), ורומז בכך שגם היד העליונה שהיתה תמיד בעזרו, נוהגת עמו בהנהגה של חולשה ואינה עוזרת לו עתה, ועל כן מֵאֲנָה הִנָּחֵם נַפְשִׁי.
(ד) ומבאר מדוע מאנה נפשו להנחם, כי אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים, אשר ידו תמיד תמכה בי, וְאֶהֱמָיָה, כי מרוב חולשה לא אוכל לדבר דיבורים ממש, אלא רק להשמיע קול המיה, אָשִׂיחָה בלחש, וְתִתְעַטֵּף רוּחִי, כמי שנפל לחולשה גדולה, הקרובה אל המוות, שהנפש מתעטפת ומתכנסת בתוך הגוף, סֶלָה.
