יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 36, מסכת יבמות, פרק שלישי

משנה
כפי שהתבאר בתחילת המסכת, יש חמש עשרה עריות האסורות על האדם באיסור כרת, שאם נפלה אחת מהן לפני האדם ליבום, לא זו בלבד שהיא פטורה לגמרי מיבום וחליצה, אלא אף צרותיה פטורות. משנתנו מבארת את הדין באופן שיש ספק בקידושיה של אותה ערוה לאח המת. וְכֻלָּן – כל אותן חמש עשרה עריות, שֶׁהָיוּ בָּהֶם סָפֵק קִדּוּשִׁין – יש ספק אם חלו קידושיהן, אוֹ שודאי היו מקודשות, אך היו בהם סָפֵק גֵּרוּשִׁין – שמא התגרשו קודם שמת [שאז אינה פוטרת את צרתה], הרי הערוה עצמה פטורה מיבום וחליצה ממה נפשך, אם לא היתה אשת המת ודאי אין היא בפרשת יבום כלל [מלבד זה שהיא ערוה עליו], ואם היתה אשתו, הרי היא ערוה, אבל לגבי צרותיה יש ספק אם הן צרות ערוה או לא, ולכן הֲרֵי אֵלּוּ חֹלְצוֹת, וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת, כיון שלפי הצד שהן צרות ערוה הרי הן אסורות על אחי המת כדין אשת אח שלא במקום מצוה.
מבארת המשנה, כֵּיצַד הוא סָפֵק קִדּוּשִׁין, כגון שזָרַק לָהּ את כסף או שטר הקִדּוּשִׁין, ויש סָפֵק אם נפלו קָרוֹב לָהּ, והיא מקודשת, סָפֵק נפלו קָרוֹב לוֹ, ואינה מקודשת, זֶהוּ סָפֵק קִדּוּשִׁין. כֵּיצַד הוא סָפֵק גֵּרוּשִׁין, כָּתַב הבעל את הגט בִּכְתָב יָדוֹ, וְאֵין עָלָיו עֵדִים. או שיֵשׁ עָלָיו עֵדִים, וְאֵין בּוֹ זְמַן. או שיֵשׁ בּוֹ זְמַן, וְאֵין בּוֹ אֶלָּא עֵד אֶחָד. בכל המקרים הללו אמרו חכמים שהגט פסול, אך אם עברה ונישאת לאחר הולד כשר, ולכן זֶהוּ סָפֵק גֵּרוּשִׁין, וחולצת. ואף שבדיעבד גיטין אלו כשרים, ואם כן מעיקר הדין מותרת הצרה להתייבם, כיון שהם פסולים לכתחילה חששו חכמים שיסברו האנשים שאין הערוה מגורשת, ויאמרו שצרת ערוה מתייבמת.

גמרא
שנינו במשנה לגבי ספק קדושין אופן שבו נזרקו הקידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה. מוסיפה הגמרא: וְכֵן לגבי ספק גירושין, אִם הָיְתָה האשה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְזָרַק לָהּ גִּיטָּא [-גט], ונפל הגט במקום שהוא סָפֵק קָרוֹב לָהּ סָפֵק קָרוֹב לוֹ, סָפֵק גֵּרוּשִׁין הוּא, וְצרתה חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, כִּדְאִיתָא בְּקִדּוּשִׁין – כמו הדין שאמרה משנתנו לגבי קידושין, דְּאָמַר רָבָא, כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּקִדּוּשִׁין יֵשׁ בְּגֵרוּשִׁין – אופני הספק שיש בקידושין, שייכים גם בגירושין, וְיֵשׁ בְּגֵרוּשִׁין אופני ספק נוספים, מַה שֶּׁאֵין בְּקִדּוּשִׁין – שאינם שייכים בקידושין [ולהלן יבואר מה הם]. וְ'זֶהוּ' דְּגֵירוּשִׁין דְּקָתָנִי בְּמַתְנִיתִין – ולשון 'זהו ספק גירושין' ששנינו במשנתנו, שמשמע לכאורה שאלו האופנים היחידים ששייך בהם ספק גירושין, לַאו דַּוְקָא הוּא – אין זה בדווקא, ובאמת יש אופנים נוספים, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּתַנָּא – ורק כיון שנקט התנא לשון 'זֶהוּ' בְּקִדּוּשִׁין, שאמר 'זהו ספק קידושין', כיון ששם באמת זהו האופן היחיד שיש בו ספק קידושין, תַּנָּא נַמִּי – נקט התנא גם לשון 'זֶהוּ' בְּגֵרוּשִׁין.
מבררת הגמרא, לשון 'זֶהוּ' דְּקִדּוּשִׁין, שמשמעותה שרק באופן זה שייך ספק קדושין, לְמִעוּטֵי מַאי – מה היא באה למעט. ומבארת, לְמִעוּטֵי זְמַן – למעט שטר קדושין שאין בו זמן, דְּלֵיכָּא בְּקִדּוּשִׁין – שאין זה פוסל בקדושין כלל, ואף לא לכתחילה, וממילא נחשבת הערוה כאשת המת לכל דבר, וצרתה פטורה מיבום וחליצה.
מבררת הגמרא, וּמִפְּנֵי מָה באמת לֹא תִּקְנוּ רַבָּנָן שיכתבו זְמַן בְּקִדּוּשִׁין, כדרך שתקנו בגיטין. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר – מובן הדבר לדעת הסובר שמִשּׁוּם פֵּירֵי אִיתְקִין זְמַן בְּגִיטִין – התקנה לכתוב זמן בגט היא כדי שיידעו מתי חלו הגירושין, שמאותו יום והלאה אין הבעל אוכל את פירות נכסי האשה, ומִשּׁוּם הָכִי לֹא תָּקוּן – ומחמת טעם זה לא הוצרכו לתקן זְמַן בְּקִדּוּשִׁין, שהרי שטר הקידושין עושה רק אירוסין, דַּאֲרוּסָה לֵית לָהּ פֵּירֵי – ואין המקדש אוכל את פירות נכסי אשתו אחר האירוסין, וממילא אין תועלת ואין צורך בכתיבת זמן בשטר קדושין. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר – אבל לדעת הסובר שתקנו כתיבת זמן בגיטין מִשּׁוּם בַּת אֲחוֹתוֹ שֶׁלֹּא תִזְנֶה, כלומר, שמא ישא אדם את בת אחותו, ותזנה תחתיו, וכיון שהיא קרובת משפחתו ירצה להצילה מעונש מיתה בבית דין, ויכתוב לה גט ללא זמן, ותוכל האשה לטעון שהתגרשה קודם הזנות, אם כן לִיתְקוּן – היה לחכמים לתקן כתיבת זְמַן גם בְּשטר קִדּוּשִׁין, כדי שיהיה ניתן להוכיח מתוך השטר מתי התקדשה, ולא תוכל לטעון שהתקדשה לאחר הזנות.
וְאַסִיקְנָא – והסיקה הגמרא שהטעם שלא תקנו זמן בקדושין הוא מִשּׁוּם דְּלֹא אֶפְשָׁר – שאין תועלת מכך לענין זנות, דהֵיכִי לֶיעֱבַד – כיצד ננהג בשטר קדושין זה, שיש בו זמן, לִינְחֵיהּ גַּבָּהּ דִּידָהּ – אם נניח את השטר אצל האשה, הרי אף אם נכתוב זמן, מָחֲקָה לֵיהּ לִזְמַן – תמחק האשה את הזמן ותטען שנכתב השטר לאחר הזנות. לִינְחֵיהּ גַּבֵּי דִּידֵיהּ – ואם נניח את השטר אצל הבעל, הרי עדיין יש לחשוש, זִימְנִין דְּזָנְתָה בַּת אֲחוֹתוֹ – לפעמים תזנה אשתו שהיא בת אחותו, וּמְחַפֵּי עֲלָהּ – וירצה לחפות עליה כדי להצילה ממיתה, וימחק את הזמן. לִינְחֵיהּ גַּבֵּי עֵדִים – ואם נניח את השטר אצל עדי הקדושין, הרי ממה נפשך, אִי דִּדְכִירֵי – אם הם זוכרים את זמן הקדושין, לֵיתוּ לִסָהֲדוּ – שיבואו ויעידו על כך בבית דין, ואינם צריכים שיהיה כתוב כן בשטר. אִי דְּחָזוּ כְּתָבָא וְאָתוּ וּמְסַהֲדֵי – ואם אינם זוכרים את הזמן מעצמם, אלא רואים את הזמן הכתוב בשטר ובאים להעיד עליו, הרי עדות זו פסולה היא, דרַחֲמָנָא אָמַר – נאמר בתורה (דברים יט טו) 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר', ומלשון 'עַל פִּי' דרשו חכמים שצריכה העדות להאמר מִפִּיהֶם, על פי ידיעתם וזכרונם, וְלֹא מִפִּי כְתָבָם, הִלְכָּךְ לֹא אֶפְשָׁר – ולכן אין תועלת בכתיבת זמן בשטר קדושין, ולכן לא תקנו כן חכמים.
תמהה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך, שאתה חושש שהבעל או האשה ימחקו את הזמן בשטר הקדושין כדי לחפות על האשה, בְּגֵרוּשִׁין נַמִּי נֵימָא הָכִי – אף בגט נחשוש כן, שימחקו את הזמן הכתוב בגט ויטענו שהתגרשה קודם לזנות, ומה הועילו חכמים בתקנתם לכתוב זמן. מתרצת הגמרא, בְּגֵרוּשִׁין, כֵּיוָן דִּלְהַצָּלָה דִּידָהּ קָא אָתֵי – כיון ששטר הגט בא להציל אותה, לְגִלּוּיֵי עֲלָהּ דְּלַאו אֵשֶׁת אִישׁ הִיא – להוכיח שאינה נשואה כעת, לֹא מָחֲקָה לֵיהּ לִזְמַן – אין חשש שתמחק את הזמן, כיון שהיא חוששת שבכך תפסול את הגט לגמרי, ואז בודאי יחייבוה מיתה, אבל בְּקִדּוּשִׁין, דִּלְחוֹבָהּ דִּידָהּ קָא אָתֵי – ששטר הקדושין משמש לחובתה, דִּמְגַּלֵהּ עֲלָהּ דְּאֵשֶׁת אִישׁ הִיא – שהוא מוכיח שהיא מקודשת, מָחֲקָה לֵיהּ לִזְמַן – עשויה היא למחוק את הזמן, כדי להציל את עצמה, ואין תועלת כלל בכתיבתו.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?