הגמרא מביאה מעשה בענין פטירתו של רב הונא: כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא – כאשר נפטר רב הונא, סָבוּר רַבָּנָן – חשבו בני הישיבה לְאוֹתוֹבֵי סֵפֶר תּוֹרָה אַפּוּרְיֵיהּ – להניח ספר תורה על מיטתו, כאומרים 'קיים זה מה שכתוב בזה'. אָמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא, שהיה תלמידו, מִילְּתָא דִּבְחַיֵּיהּ לֹא סְבִירָא לֵיהּ – הנהגה שבחייו סבר רב הונא שהיא אסורה, אֲנָן נֵיקוּם וְנַעֲבִיד לֵיהּ – וכי ראוי שאנו נקום ונעשה אותה על מיטתו, וסיפר רב חסדא מהיכן הוא יודע את דעתו של רב הונא בענין זה, אֲנָא חֲזִיתֵיהּ לְרַב הוּנָא דְּבָעֵי לְמֵיתַב אַפּוּרְיֵיהּ – אני ראיתי את רב הונא בשעה שביקש לשבת על גבי מיטה, וַהֲוָה יָתִיב עֲלֵיהּ – והיה מונח על אותה מיטה סֵפֶר תּוֹרָה, וְכַף כַּדָא אַאַרְעָא – הפך רב הונא חבית על הארץ, וְאוֹתֵיב עָלֶיהָ – והניח עליה את הסֵפֶר תּוֹרָה, ורק אחר כך ישב על המיטה, אַלְמָא קָסָבַר – ומוכח מכך שהיתה דעתו שאָסוּר לֵישֵׁב בְּמִטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה עָלֶיהָ, ולכן גם עתה לאחר מיתתו אין ראוי להניח ספר תורה על מיטתו. כשבאו להוציאו מפתח הבית, לֹא הֲוָה נָפִיק פּוּרְיֵיהּ מִבָּבָּא – לא היתה מיטתו יכולה לעבור דרך הפתח, כיון שהיתה המיטה רחבה מהפתח, סָבוּר לְשַׁלְשׁוּלֵיהּ דֶּרֶךְ גַּגּוֹת – חשבו בני הישיבה לשלשל את מיטתו בחבלים דרך הגג, אָמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא, אין לכם לעשות כן, הָכִי גָּמִירְנָא מִינֵּיהּ – כיון שכך למדתי מפיו של רב הונא עצמו, חָכָם שֶׁמֵּת, כְּבוֹדו הוא שיוציאוהו דֶּרֶךְ פְּתָחִים. סָבוּר לְאַשְׁנוֹיֵיהּ מִפּוּרְיֵיהּ לְפוּרְיֵיהּ – חשבו להעבירו ממיטתו למיטה אחרת, צרה יותר, אָמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא, אין לכם לעשות כן, הָכִי גָּמִירְנָא מִינֵּיהּ – כך למדתי מרב הונא, חָכָם שמת, כְּבוֹדו שיוציאוהו בְּמִטָּה רִאשׁוֹנָה שמת בה, ולא שיעבירוהו ממיטה למיטה, ולכן שברו את צידי הפתח והרחיבוהו, כדי שיוכלו להוציאו במיטה ראשונה, דרך הפתח (גמרא).
הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת מגילה בענין מנין הַמְּלַוִּים הראוי למת: גַּרְסִינָן במסכת מגילה בְּפֶרֶק בְּנֵי הָעִיר (כט.), תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת, וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה, אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלָעִאי, שֶׁהָיָה מְבַטֵּל תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁאֵין לוֹ כָּל צָרְכּוֹ, אֲבָל יֵשׁ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ, אֵין מְבַטְּלִין. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא שיעור 'כָּל צָרְכּוֹ' של מת, אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי – שנים עשר אלף אנשים, וְשִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי – וששת אלפים אנשים נוספים התוקעים בשופרות. וְאָמְרֵי לֵיהּ – ויש אומרים, תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי, וּמִינַיְיהוּ – ומתוך אותם שנים עשר אלף שִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי – יהיו ששת אלפים התוקעים בשופרות. עוּלָא אָמַר, כְּגוֹן דְּחַיְיצֵי גַּבְרֵי מֵאַבּוּלָא וְעַד סִיכְרָא – שכל הדרך משער העיר ועד בית הקברות תהיה מלאה אנשים. רַב שֵׁשֶׁת, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַבִּי יוֹחָנָן, אדם שלמד תורה ושנה משניות, הרי מיתתו היא כהסתלקות התורה, וכִּנְתִינָתָהּ של תורה כָּךְ נְטִילָתָהּ, מָה נְתִינָתָהּ היתה במעמד הר סיני בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא, אַף נְטִילָתָהּ צריכה להיות בְּליווי של שִׁשִּׁים רִבּוֹא איש. וְהָנֵי מִילֵּי – וכלל זה, שדי בשישים ריבוא, היינו לְמַאן דְּקָרֵי וְתָנֵי – למי שלמד מקרא ושנה משניות, אֲבָל לְמַאן דְּמַתְנֵי – לאדם שלימד תורה לאחרים, לֵית לֵיהּ שִׁיעוּרָא – אין שיעור למספר המלוים שצריכים ללוותו. [ומי שלא קרא ושנה, אין מבטלים תורה עבורו, אלא די בכך שיהיו לו די צורך ההתעסקות בקבורתו (רשב"א)].
הגמרא דנה עתה בחיוב ליווי למת העובר ממקום למקום: תַּנְיָא בברייתא, אָרוֹן של מת הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם שמת בו לְמָקוֹם שיקברוהו בו, ובדרכו עוברים נושאי הארון דרך עיירות, אֵין קרוביו האבלים עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה להתנחם עליו, וְאֵין אוֹמְרִין עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. וְתַנְיָא אַחֲרִיתִי – ואילו בברייתא אחרת שנינו, אָרוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה, וְאוֹמְרִים עָלָיו תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים וּבִרְכַּת אֲבֵלִים. תמהה הגמרא, קַשְׁיָאן אַהֲדָדֵי – הרי שתי הברייתות קשות וסותרות זו את זו. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, כָּאן – הברייתא האומרת שנוהגים בו מנהגי אבלות, עוסקת בְּאופן שֶׁשִּׁלְדוֹ – השדרה של המת קַיֶּימֶת, ואילו כָּאן – בברייתא האומרת שאין נוהגים בו מנהגי אבלות, עוסקת בְּאופן שֶׁאֵין שִׁלְדוֹ קַיֶּימֶת.
הלכה נוספת בענין דומה: גַּרְסִינָן בְּהַאי מַסֶּכְתָּא בְּפִרְקָא קָמָא – שנינו במסכת זו, בפרק ראשון (ח.), הַמְלַקֵּט עַצְמוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ ממקום שנקברו בו בתחילה, ולאחר שהתעכל הבשר מלקטים את העצמות כדי להוליכם לקברי המשפחה, הֲרֵי זֶה מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, ואבלות זו היא רק לענין איסור אכילת קדשים, כיון שהקדשים צריכים להאכל בשמחה, והרואה את אביו ששב לעפר ואפר מתעצב ודואג עליו, וְלָעֶרֶב אֵין מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן. אָמַר רַב חִסְדָּא, דין זה שבערב אינו צריך להתאבל, אינו רק כשקברם בו ביום, אלא וַאֲפִילּוּ צְרוּרִין לוֹ עצמות אביו בִּסְדִינוֹ, כיון שלא גזרו חכמים איסור באכילת קדשים יותר מאותו היום בלבד.
שנינו בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי (פסחים פ"ח ה"ח), אדם שלִיקֵּט עֲצָמוֹת של קרוביו, לקוברם במקום אחר, אֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן קִינִּים וָנֶהִי, וְלֹא בִּרְכַּת אֲבֵלִים, וְלֹא תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים. ומבאר הירושלמי אֵלּוּ הֵן בִּרְכַּת אֲבֵלִים, ברכות שֶׁאוֹמְרִים בְּבֵית הָאָבֵל. וְאֵלּוּ הֵן תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים, שֶׁעוֹמְדִין בְּשׁוּרָה. תַּנָּא בברייתא, אֲבָל אוֹמְרִין עֲלֵיהֶם 'דְּבָרִים', ומבאר הירושלמי מַה הֵן אותם 'דְּבָרִים' שאומרים עליהם, רַבָּנָן דְּקֵיסָרִי אָמְרֵי, קִילּוּסִין – דברי שבח על המת, ומשבחים לקדוש ברוך הוא, שממית ומחיה.
