כפי שהתבאר במשנתנו, אם לאחר מיתת האח הראשון עשה האח השני מאמר ביבמתו, ומת גם הוא, אסור לאח השלישי לייבם אשה זו או את צרתה, אלא חולץ לה. הגמרא מבררת את הדין באופן שלאחר שעשה בה השני מאמר, נתן לה גט: אָמַר רָבָא, אם לאחר שעשה האח השני מאמר ביבמה, נָתַן גֵּט לְמַאֲמָרוֹ – נתן לה גט והתנה בפירוש שיועיל הגט רק למאמר שעשה, אך לא לזיקה עצמה, ואחר כך מת, ונפלו לפני האח השלישי שתי נשים ליבום, האחת אשת האח הראשון שעשה בה השני מאמר וגירשה, ואשת האח השני, הוּתְּרָה צָרָתָהּ – מותר לאח השלישי לייבם את צרתה, שהיא אשת האח השני [והיא נחשבת קצת כ'צרתה' על ידי זיקה], אֲבָל הִיא – אשת האח הראשון בעצמה, שעשה בה השני מאמר וגירשה, אֲסוּרָה להתייבם לאח השלישי, והטעם לכך, כיון דְּמִחַלְפָא בְּבַעֲלַת הַגֵּט דְּעָלְמָא – עשויים בני אדם לטעות ולהחליף את דינה בדין יבמה שנתן לה היבם גט, שאף שהוא חל רק מדרבנן, אסור לשאר האחים לחזור ולייבמה. ואף שכאן נתן את הגט רק למאמרו, ולא לזיקתו, יטעו בני אדם ויחליפו את דינה בדין יבמה שקיבלה גט לזיקתה, שהיא אסורה על שאר האחים.
מביאה הגמרא לשון אחרת בדברי רבא: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש שאמרו דין זה כך, אָמַר רָבָא, נָתַן האח השני גֵּט לְמַאֲמָרוֹ, ומת, הוּתְּרָה אֲפִילוּ הִיא – אותה יבמה עצמה מותרת להתייבם לאח השלישי, והטעם לכך, דמַאי דְּעָבַד שַׁקְלֵיהּ – בגט זה ביטל את המאמר שעשה בתחילה, ונשארה זיקתה רק מהאח הראשון, וכשמת האח השני לא נוספה לה זיקה נוספת ממנו, שהרי ביטל את המאמר שעשה והרי זה כאילו לא היה מעולם מאמר, והאח השלישי מייבמה מכח האח הראשון, שהפילה לפניו ליבום.
כפי שביארה הגמרא לעיל את משנתנו, באשה שיש עליה זיקת שני יבמים אסרו חכמים על האח השלישי לייבם, מחשש שיאמרו ששתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות. מוסיף הרי"ף שדין זה שייך גם כשאין לה כלל צרה: וְהָא דְּאַמְרִינָן – מה שאמרנו בְּדין זה של זִיקַת שְׁנֵי יְבָמִין, מֵיחְלָץ חָלְצָה יְבוּמֵי לֹא מִיַבְּמָה – שאותה יבמה שקיבלה מאמר מהאח השני אינה רשאית להתייבם לאח השלישי, אלא חולצת, לֹא תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיכָּא צָרָה – אין לומר שדין זה הוא רק במקום שיש לה צרה, והיינו שהאח השני היה נשוי לאשה אחרת, דְּאִיכָּא לְמִיגְזַר מִשּׁוּם צָרָה – שאז שייכות החששות שהובאו לעיל [שאם ייבם את שתיהן או שייבם אחת ויחלוץ לשניה יחשבו בני אדם שגם בשתי נשים של מת אחד מותר לייבם את שתיהן או שמותר לייבם אחרי חליצה], אֶלָּא אֲפִילוּ הֵיכָא דְּלֵיכָּא אֶלָּא חֲדָא יְבָמָהּ – אלא אפילו במקום שיש רק אשה אחת שנפלה ליבום מהאח הראשון, ועשה בה השני מאמר, ואין לשני אשה אחרת כלל, וְאִיכָּא עֲלָהּ זִיקַת שְׁנֵי יְבָמִין – ויש עליה זיקה מכח שני האחים, שהראשון היה בעלה ממש, והשני רק עשה בה מאמר, הדין הוא שמֵיחְלָץ חָלְצָה יְבוּמֵי לֹא מִיַבְּמָה – חולצת ואינה מתייבמת. כְּדִתְנַן – כפי ששנינו במשנה להלן בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה (צו:), בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ, שכיון שעדיין אינו גדול ובר מצווה הרי אין ביאתו נחשבת יבום, והרי היא כ'מאמר' שעושה יבם גדול, וּמֵת, ונפלה לפני האח השלישי, הרי יבמה זו חוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, כיון שיש עליה זיקה גם מכח האח הראשון וגם מכח המאמר שעשה האח השני, וְאָמַר רָבָא עֲלָהּ – על משנה זו, הָא דְּאָמְרֵי רַבָּנָן – מה שאמרו חכמים שאשה שיש עליה זִיקַת שְׁנֵי יְבָמִין, מֵיחְלָץ חָלְצָה יְבוּמֵי לֹא מִיַבְּמָה – חולצת ואינה מתייבמת, לֹא תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאִיכָּא צָרָה – אל תאמר שזהו רק במקום שיש לה צרה, דְּבאופן זה אִיכָּא לְמִיגְזַר – יש מקום לגזור מִשּׁוּם צָרָה, וכמו שהתבאר, דְּהָא הָכָא – שהרי כאן [כלומר במשנה להלן בפרק האשה], דְּלֵיכָּא צָרָה – שאין לה צרה, שהרי קטן בן תשע שנים אינו יכול לישא אשה כלל, ובודאי אין לה צרה, ואף על פי כן מֵיחְלָץ חָלְצָה יְבוּמֵי לֹא מִיַבְּמָה – הדין הוא שחולצת ואינה מתייבמת. והטעם לכך, כיון שגזרו בה חכמים איסור משום מקרה דומה שבו תהיה לאח השני אשה נוספת (ריטב"א שם).
