שיעור 4. שיר השירים, פרק א, ה-ו

ה שְׁחוֹרָ֤ה אֲנִי֙ וְֽנָאוָ֔ה בְּנ֖וֹת יְרֽוּשָׁלִָ֑ם כְּאָֽהֳלֵ֣י קֵדָ֔ר כִּֽירִיע֖וֹת שְׁלֹמֹֽה׃ ו אַל־תִּרְא֨וּנִי֙ שֶֽׁאֲנִ֣י שְׁחַרְחֹ֔רֶת שֶׁשְּׁזָפַ֖תְנִי הַשָּׁ֑מֶשׁ בְּנֵ֧י אִמִּ֣י נִֽחֲרוּ־בִ֗י שָׂמֻ֨נִי֙ נֹֽטֵרָ֣ה אֶת־הַכְּרָמִ֔ים כַּרְמִ֥י שֶׁלִּ֖י לֹ֥א נָטָֽרְתִּי׃

(ה) רואה הנפש שעתה אינה יכולה להימשך אחרי ה' ולדבוק בנשיקות פיהו בהשגה העליונה, כי היא אסורה במאסר הגוף, והיא נאחזת בסבך הכוחות הגשמיים, ולכן פונה היא אל כוחות הגוף הסובבים אותה ואומרת להם, אמנם שְׁחוֹרָה אֲנִי בעיניכם, אך זו היא שחרות חיצונית (ונרמז בכך דבר נוסף, כי מהות השחור היא שהוא בולע את כל קרני האור של הצבעים, ולכן אין רואים בו שום צבע, וכך הגשמיות שעוטפת את הנפש בולעת את כל ניצוצי האור הרוחני שלה, ועל אף שהם קיימים בפנימיותה, אינם נראים בחיצוניותה), וְנָאוָה – אך באמת אני נאה בפנימיותי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם (-זהו הכינוי לכוחות הגוף), והרי אני כְּאָהֳלֵי קֵדָר שהם שחורים במקרה, אך לאחר שיכובסו יריעות אהלים אלו ישובו להיות לבנות ויפות כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, וכך שחרוריתי היא רק מקרית, ולא עצמית, כי הנפש עצמה היא אור צח ויקר.

(ו) אַל תִּרְאוּנִי כפי חיצוניותי ותחליטו בדעתכם שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, כי השחרות שלי היא רק מחמת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ, כלומר, מחמת שירדה הנפש אל העולם הזה, הנמצא תחת שלטון הזמן (הניכר בעיקר על ידי סיבוב השמש), ומחמת כן ההשגות של הנפש עתה הן באיטיות, ובהתאם למקום ולזמן, מדרגה אחר מדרגה, אבל בהיותה תחת כסא הכבוד היתה למעלה מהזמן והמקום, ושם השיגה את הכל בהשגה אחת פשוטה ופתאומית, בלי גבול ובלי הדרגה. ומוסיפה ואומרת סיבה נוספת לשחרות שיש בה, כי בְּנֵי אִמִּי – כוחות הגוף (ומכונים בני אימי, כי בציור הנפש אביה הוא האלהים אשר נתנה, ו'בני אביה' הם כוחות השכל, החכמה הבינה והדעת, ואמה של הנפש היא הגוף, שעל ידו יורדת הנפש לעולם הזה, ו'בני אימה' הם כוחות הגוף, היצרים והתאוות) נִחֲרוּ בִי – החריבו וייבשו אותי, על ידי זה ששָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים – השתמשו בי לשמור את הכרמים שלהם (ו'כרם' הוא משל להשגת תכלית מסוימת, בדומה לכרם שתכליתו לגדל ענבים ולסוחטם ליין), כלומר, השתמשו בכח הנפש הרוחנית כדי להשיג דברים החשובים בעיניהם ורצויים להם, כמו מלכות וממשלה, עושר וכבוד, ומחמת כן, כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי – לא שמרתי את התכלית המיוחדת לי, שהיא לימוד התורה וההליכה בדרכי הקדושה, ומחמת כן חשך תארי ונעשיתי שחרחורת, אך כל זה יסור בקלות בעת אשר אפסיק ללכת אחרי רצונות הגוף ויצריו, ואתרחק מעניני החומר.