שיעור 400, ספר תהילים, פרק פד, ו-ט

(ו) אַשְׁרֵ֣י אָ֭דָם עֽוֹז־ל֥וֹ בָ֑ךְ מְ֝סִלּ֗וֹת בִּלְבָבָֽם׃

(ז) עֹֽבְרֵ֤י ׀ בְּעֵ֣מֶק הַ֭בָּכָא מַעְיָ֣ן יְשִׁית֑וּהוּ גַּם־בְּ֝רָכ֗וֹת יַעְטֶ֥ה מוֹרֶֽה׃

(ח) יֵֽ֭לְכוּ מֵחַ֣יִל אֶל־חָ֑יִל יֵֽרָאֶ֖ה אֶל־אֱלֹהִ֣ים בְּצִיּֽוֹן׃

(ט) יְה֘וָ֤ה אֱלֹהִ֣ים צְ֭בָאוֹת שִׁמְעָ֣ה תְפִלָּתִ֑י הַֽאֲזִ֨ינָה אֱלֹהֵ֖י יַֽעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃

(ו) מוסיף עתה ואומר, כי הגם שאיננו יכולים עתה, בגלות, לעלות לבית ה', אַשְׁרֵי הוא האָדָם אשר איננו מתייאש, אלא עוֹז לוֹ בָךְ – מצפה בעוז לישועת ה', ואף שאין לו עוד אפשרות לעלות במסילה המוליכה לבית ה', מכל מקום יש מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם של בני אדם אלו, והמסילות הם בטחונם בה' וציפייתם לישועתו, ובליבם הם רואים כאילו כבר יש מסילות כבושות וסלולות המובילות לבית ה'.

(ז) והמסילות הללו, העוברות בעיני רוחם לארץ ישראל, הם עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא – עוברות דרך בבל, שהיא עמוקה ומלאה בעצים, ו'בָּכָא' הוא מלשון 'בְּכָאִים', והיינו ענפי אילנות, ולשון זו מרמזת גם על בכי, כי מתוך בכייתם בבבל יזכו לחזור אל אלהים בציון, מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ – והמסילות הללו שבמחשבתם ישימו את לבבם כמעיין מלא מי שפע וברכה, גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה – עד שהחזיונות הללו שבלב יעטפו אותו בברכות מרובות, שיוכל להשפיע אותם גם לאחרים כמו הגשם הראשון המכונה 'יורה', כי הבטחון שבלבם ישפיע על כל ישראל, למלא את לבבם בתקוה ובטחון, שעוד ישובו במסילות אלו לציון.

(ח) ובמסילות אלו שבלבבם יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל, כי הבטחון החזק שבליבם יוליך אותם ממדרגה למדרגה, עד אשר אכן תתקיים תקוותם, ותבוא הישועה, ואז יֵרָאֶה כל אחד מהם אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן.

(ט) אמנם, כיון שהמסילות הללו נמצאות עתה רק במחשבת לבבם, מבקש ומתפלל שיהיה כן בפועל, יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת, שִׁמְעָה תְפִלָּתִי, הַאֲזִינָה אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, והשב אותנו בפועל מבבל לארץ ישראל, סֶלָה – סיום הענין.