(כב) אֲשֶׁ֣ר יָ֭דִי תִּכּ֣וֹן עִמּ֑וֹ אַף־זְרוֹעִ֥י תְאַמְּצֶֽנּוּ׃
(כג) לֹֽא־יַשִּׁ֣יא אוֹיֵ֣ב בּ֑וֹ וּבֶן־עַ֝וְלָ֗ה לֹ֣א יְעַנֶּֽנּוּ׃
(כד) וְכַתּוֹתִ֣י מִפָּנָ֣יו צָרָ֑יו וּמְשַׂנְאָ֥יו אֶגּֽוֹף׃
(כה) וֶ֥אֱֽמוּנָתִ֣י וְחַסְדִּ֣י עִמּ֑וֹ וּ֝בִשְׁמִ֗י תָּר֥וּם קַרְנֽוֹ׃
(כו) וְשַׂמְתִּ֣י בַיָּ֣ם יָד֑וֹ וּֽבַנְּהָר֥וֹת יְמִינֽוֹ׃
(כב) וחוזר ואומר על שני הדברים, כנגד ה'אמונה', והיינו הסיוע והעזרה הטבעיים שנותן ה' לאדם כפי הכנתו, אומר, אֲשֶׁר יָדִי תִּכּוֹן עִמּוֹ, וכאילו יד ה' פועלת יחד עם ידו הגשמית של דוד, כי גם לדוד עצמו יש חלק במעשה (ולשון 'יד ה" מורה על מעשי ה' הנעשים לפי מעשי האדם). וכנגד ה'חסד', והיינו הסיוע הניסי שעושה עמו ה' מעל לדרכי הטבע, אומר, אַף זְרוֹעִי תְאַמְּצֶנּוּ, לעשות עמו חסדים יותר מכפי הכנתו (ולשון 'זרוע' מורה על הסיבה הראשונה, וכפי שאצל האדם הזרוע מניעה את היד, כך בנמשל הכוונה לראשית הדבר, ואף כאן זהו כח ה' המתגבר מעצמו לתת לאדם יותר מכפי הכנתו, וללא השקפה על מעשיו, אלא בחסד גמור, ובאופן זה אין המעשה 'עמו', כי אין לו חלק בזה, אלא הכל מיד ה').
(כג) לֹא יַשִּׁיא אוֹיֵב בּוֹ – ה'אויב', שהוא מגלה את איבתו הפנימית אך אינו עושה מעשה, אלא רק אומר עליו דברי גנאי ועלילות דברים, לא יתגבר לדבר עליו דברים רעים, וּבֶן עַוְלָה שדרכו לצער ולענות בפועל, לֹא יְעַנֶּנּוּ.
(כד) וְכַתּוֹתִי מִפָּנָיו צָרָיו – את ה'צרים', שהם המציקים ומריעים במעשים, הבאים להלחם עמו, אכתות ואשמיד מפניו, וּמְשַׂנְאָיו – המשניאים אותו על אחרים בכך שמדברים עליו דברים רעים בפני אחרים, אֶגּוֹף במגיפה (וזו מידה כנגד מידה, שמחמת המגיפה שתהיה בהם יתרחקו מהם בני אדם, כנגד מה שהם רצו להרחיק מדוד את האנשים על ידי דיבוריהם הרעים עליו).
(כה) וֶאֱמוּנָתִי, לקיים מה שהבטחתי לו מצד מעשיו, וְחַסְדִּי, לעשות לו דברים יותר מכפי מעשיו, מחמת בחירתי בו, יהיו תמיד עִמּוֹ, ועל ידי שיֵראה לעיני הכל שהשגחתי נלוית אליו תמיד, וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ, כי הכל יֵדעו ששמי נקרא עליו, וייראו ממנו.
(כו) וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ, וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ – יהיה שלטונו גם על אותם המפליגים בימים ובנהרות למקומות רחוקים.
