שיעור 433, ספר תהילים, פרק צ, א-ב

(א) תְּפִלָּה֮ לְמֹשֶׁ֪ה אִֽישׁ־הָאֱלֹ֫הִ֥ים אֲֽדֹנָ֗י מָע֣וֹן אַ֭תָּה הָיִ֥יתָ לָּ֗נוּ בְּדֹ֣ר וָדֹֽר׃

(ב) בְּטֶ֤רֶם ׀ הָ֘רִ֤ים יֻלָּ֗דוּ וַתְּח֣וֹלֵֽל אֶ֣רֶץ וְתֵבֵ֑ל וּֽמֵעוֹלָ֥ם עַד־ע֝וֹלָ֗ם אַתָּ֥ה אֵֽל׃

פרק צ

שני המזמורים הבאים עוסקים בענין אחד, במזמור הראשון מתאונן על קיצור ימי חייו של האדם, שאינו מספיק להשיג בהם את התכלית שלשמה נברא. ובמזמור שלאחריו משיב כי האיש השלם החוסה בצל כנפיו של ה' יזכה להאריך ימים עד שישלים את כל מה שעליו לעשות, ורק מי שאינו נוהג כראוי נעזב ליד המקרה, ומת בקיצור ימים:

(א) תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים (ובסיום המזמור יבואר שמלבד הענין הכללי האמור במזמור זה, נרמזו בכך גם בקשותיו הפרטיות של משה רבינו מאת ה'), אֲדֹנָי, מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר, כלומר, הנשמה העליונה והיקרה של האדם לא נוצרה עם לידת הגוף, ולא תמות במיתתו, כי היתה קיימת תמיד כחלק אלוה ממעל, וה' היה מְעוֹנָהּ ומדורה, ואמנם לא חל שינוי מהותי בעצם הנפש ברידתה אל העולם, אלא בכך שעתה היא מוגבלת במגבלות המקום והזמן השולטים על הגוף ועל כל הענינים שבעולם הזה, אך בעצם הנפש ומהותה לא אירע כל שינוי.

(ב) וקיום זה של הנפש אינו רק מעת בריאת העולם, אלא בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ – קודם ש'ילדה' הארץ את ההרים שעליה, וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל – וקודם שהארץ התכוננה ללדת את צאצאיה (לשון 'תְּחוֹלֵל' מורה על הזמן שלפני הלידה, וכמו "חָלָה גַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ" (ישעיהו ס"ו ח')), וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם – וגם קודם שנברא העולם, ועד סוף קיום העולם, בכל הזמן הזה מעון היית לנו, אַתָּה, אֵל, כי כל הנשמות פקודות לך, ובך שָׂמוּ משכנם ומושבם תמיד.