יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 45, מסכת יבמות, פרק רביעי

משנה

אשה שמת בעלה ללא בנים, חייבת ביבום או חליצה, ועד אז אסורה להנשא לאחר, משנתנו מבררת את דין נכסיה באותו זמן: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים – שהגיעו לרשותה נכסים בירושה מאביה [שאם היתה יורשת אותם בחיי בעלה היו נעשים נכסי מלוג, שהבעל אוכל את פירותיהם], מוֹדִים [-לא נחלקו בדבר זה] בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, שֶׁמּוֹכֶרֶת, וְנוֹתֶנֶת, וְקַיָּם – ומעשיה קיימים, ואין אומרים שדינה כאשה מאורסת, שנחלקו בה בית שמאי ובית הלל אם יש לארוס זכות בנכסיה או לא, אלא כאן הכל מודים שזיקתה ליבם אינה נחשבת כאירוסין לענין זה, ונכסים שברשותה הם שלה לגמרי [כיון שארוסה נחשבת כקנויה לבעל עד כדי כך שהבא עליה חייב סקילה, ואילו שומרת יבם אינה קנויה כל כך ליבם, שהרי לא עשה שום מעשה, אלא מכח אחיו המת נפלה לפניו, ואדם זר הבא עליה חייב רק מלקות]. מֵתָה אותה שומרת יבם קודם שהתייבמה או חלצה, מַה יֵעָשֶׂה בִּכְתֻבָּתָהּ – בדמי הכתובה והתוספת שהתחייב לה בעלה המת, ובנכסי צאן ברזל שהכניסה לו ['נכסי צאן ברזל' היינו נכסים ששמים אותם בשעה שהאשה נישאת, והבעל מתחייב לתת לה את שוויים כשיגרשנה או כשתתאלמן, ובינתיים יכול הבעל לעשות בנכסים אלו מה שירצה], וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִים עִמָּהּ – נכסי מלוג, שהקרן נשארת שלה [ולכן הם מכונים 'נכנסים ויוצאים עמה] והבעל אוכל את הפירות, והנידון עתה האם נכסים אלו שייכים לבעל המת, ויורשיו מקבלים אותם, או שהם בחזקת האשה, שמתה גם היא, ויורשיה מקבלים אותם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שומרת יבם זו נחשבת כספק נשואה, ומספק יַחֲלֹקוּ בנכסים אלו יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל המת, עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב – אבי האשה, שהוא הקרוב הראשון לירש את האשה [לא נקטה המשנה 'יורשי האשה', כיון שזה גוף הספק, מי יורש את האשה]. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הנְכָסִים – נכסי צאן ברזל, נשארים בְּחֱזְקָתָן, ולא ביארו בית הלל בחזקת מי, ולכן חולקים בנכסיה [וכדעת בית שמאי], כְּתוּבָה – דמי כתובתה, בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, שאין חייבים לשלם לה מספק, וּנְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיֹצְאִין עִמָּהּ – נכסי מלוג, בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב.

כְּנָסָהּ – כנס היבם את יבמתו, הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, ואם מתה הוא יורש את כל נכסיה, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתֻבָּתָהּ – שעבוד כתובתה עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן, ואין נכסי היבם משועבדים לדמי כתובתה, שהרי לא נשאה מרצונו אלא הקנו לו אשה מן השמים, ומאידך כל נכסי בעלה הראשון משועבדים לכתובתה, אפילו אם הם שוים הרבה יותר, ואין היבם יכול למוכרם.

גמרא

שנינו במשנה, 'כְּנָסָהּ, הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר'. מבררת הגמרא, לְמַאי הִלְכְתָא – לגבי מה נקטה המשנה שהיא אשתו 'לכל דבר'. ומבארת, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, מְלַמֵּד שֶׁמְגָרְשָׁה בְּגֵט, ככל אשה שנישאה לו, וּמַחְזִירָה – ורשאי לחזור ולנושאה, הגם שהיא אשת אחיו, דכיון שהותרה לו ביבום, וייבמה, מותרת היא לו לעולם, ואפילו לאחר שגירשה.

שנינו במשנה, 'וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כְּתֻבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן'. וְאִי לֵית לָהּ מֵרִאשׁוֹן – אם לא השאיר הראשון נכסים שישתעבדו לכתובתה, תַּקִינוּ לָהּ – תקנו לה חכמים כתובה מִשֵּׁנִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ.

משנה

המשנה מבררת את דין היבום והחליצה במקום שהניח המת כמה אחים הראויים לכך: אדם שמת ללא בנים, והניח כמה אחים, מִצְוָה בַּגָּדוֹל לְיַבֵּם, לֹא רָצָה הגדול לייבם, גם אם רצה לחלוץ, מְהַלְּכִין עַל כָּל הָאַחִין לפי סדר גדלותם בשנים, מהגדול אל הקטן, שמא אחד מהם ירצה לייבם, ואם גם הם לֹא רָצוּ לייבם, חוֹזְרִין אֵצֶל הַגָּדוֹל וְאוֹמְרִים לוֹ, עָלֶיךָ מוטלת המִצְוָה, אוֹ חֲלֹץ אוֹ יַבֵּם. ואם תָּלָה הגדול את סירובו בְּכך שרצונו להמתין לאח הקָטָן עַד שֶׁיַּגְדִּיל, וְכן אם האח הגדול מבין האחים שלפנינו תלה את סירובו בַּגָּדוֹל – באחיו הגדול ממנו, עַד שֶׁיָּבֹא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּבְחֵרֵשׁ וּבְשׁוֹטֶה מבין האחים, ורצונו שימתינו עד שיתרפא ויהיה ראוי לייבם, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ עָלֶיךָ מוטלת המִצְוָה, אוֹ חֲלֹץ אוֹ יַבֵּם.

גמרא

שנינו במשנה 'מצוה בגדול לייבם' וכו'. אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, כאשר יש לפנינו שתי אפשרויות, בִּיאַת קָטָן – יבום של אח הקטן בשנותיו מהגדול [אך אינו קטן ממש שלא הגיע לכלל מצוות, שאם כן אינו יכול לייבם כלל], וַחֲלִיצַת הגָּדוֹל שבאחים, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בנידון זה רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד מהם אָמַר, בִּיאַת קָטָן עֲדִיפָא, כיון שהעדיפות של יבום על פני חליצה גדולה מהעדיפות של האח הגדול. וְחַד מהם אָמַר, חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא, כיון שהעדיפות של האח הגדול על פני הקטן מכריעה את העדיפות של יבום על פני חליצה.

לשון אחר במחלוקת זו, אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש שאמרו כך את הנידון, בְּבִיאָה – ביבום של אחד האחים, כֻּלֵי עַלְמָא לֹא פְּלִיגֵי – הכל מודים דְּבִיאַת קָטָן עֲדִיפָא על פני חליצתו של הגדול, כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא בַּחֲלִיצָה, וְהָכִי אִיתְּמַר – וכך נשנתה מחלוקתם, כשיש לפנינו אפשרות של חֲלִיצַת קָטָן וְשל חֲלִיצַת גָּדוֹל, ושניהם אינם רוצים או אינם יכולים לייבם, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בנידון זה רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַד מהם אָמַר, חֲלִיצַת גָּדוֹל עֲדִיפָא, כיון שגם לענין חליצה הגדול קודם. וְחַד אָמַר, כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ – דינם שוה זה לזה, כיון שרק ביבום יש קדימה לגדול על פני הקטן, ולא בחליצה.

ומבאר הרי"ף, הַאי – לשון זו של 'קָטָן' האמורה בנידון זה, לַאו קָטָן מַמָּשׁ הוּא, שלא הגיע לכלל מצוות, דְּהָא תְּנַן – שהרי שנינו במשנה להלן (קד:), וְהַחוֹלֶצֶת מִן הַקָּטָן חֲלִיצָתָהּ פְּסוּלָה, אֶלָּא הַאי 'קָטָן' לֹא הֲוֵי פָּחוֹת מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, וְהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, שהוא 'גדול' לכל ענין, וְהַאי דְּקָרֵי לֵיהּ – והטעם שאנו קוראים לו כאן 'קָטָן', מִשּׁוּם דִּלְגַבֵּי אַחוּהָ – לגבי אחיו הגדול ממנו, קָטָן הוּא.

 

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?