יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 46, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

שנינו במשנה, 'אין מניחים את המטה ברחוב כו' וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם מִפְּנֵי הַכָּבוֹד'. ודין זה נוהג בכל הנשים, לֹא שְׁנָא חַיָּה וְלֹא שְׁנָא שְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים – ואין חילוק בין אשה שמתה מחמת לידה [שבה יש טעם מיוחד, מחשש שיזוב ממנה דם כשהיא מונחת ברחוב, ויש בכך בזיון למת] לבין שאר נשים שמתו, דִּכְתִיב (במדבר כ א) 'וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם', ללמד שמיד סָמוּךְ לְמִיתָה, קְבוּרָה, ואין להשהות את קבורת האשה, שגנאי הוא לה, וכבודה הוא שיקברו אותה מיד.

הגמרא מביאה עתה את דיני הנהגתם של מנחמי האבלים: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אֵין הַמְּנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶלָּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע, כדרך שהאבלים יושבים, שֶׁנֶּאֱמַר כאשר באו שלשת רֵעֵי איוב לנחמו (איוב ב יג) 'וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ'.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אֵין הַמְּנַחֲמִין רַשָּׁאִין לוֹמַר דָּבָר לפני האבל, עַד שֶׁיִּפְתַּח הָאָבֵל בדברים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) 'וְאֵין דּוֹבֵר אֵלָיו דָּבָר', וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ – ונאמר אחר כך (שם ג א) 'אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ', וְהָדַר – ורק אחר כך נאמר (שם ד א) 'וַיַּעַן אֱלִיפָז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר'.

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מִנַּיִן לְאָבֵל שֶׁמֵּיסֵב בָּרֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כט כה) 'אֶבֲחַר דַּרְכָּם וְאֵשֵׁב רֹאשׁ וְאֶשְׁכּוֹן כְּמֶלֶךְ בַּגְּדוּד כַּאֲשֶׁר אֲבֵלִים יְנַחֵם', כלומר, אמר איוב, שקודם שהגיע לצער זה היה יושב בראש הקרואים, כמלך, וכמו שיושב האבל בראש כאשר הוא מנוחם [ואף שנאמר 'יְנַחֵם' דרשה זאת הגמרא כאילו נאמר "יְנֻחַם']. ואגב דין זה מביאה הגמרא את דין החתן, שמיסב בראש: וְאָמַר רַב חִיָּיא בַּר חֲנִינָא, מִנַּיִן לְחָתָן שֶׁמֵּיסֵב בָּרֹאשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא י) 'כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר', ומכך שנקט הפסוק לשון 'כהונה' לגבי חתן, יש ללמוד, מַה כֹּהֵן בָּרֹאשׁ, וכמו שיבואר, אַף חָתָן מיסב בָּרֹאשׁ. ומבררת הגמרא, וְכֹהֵן עצמו, מְנָלַן – מנין יש ללמוד שיושב בראש, כִּדְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – כמבואר בברייתא שנשנתה בבית מדרשו של רבי ישמעאל, נאמר בפסוק (ויקרא כא ח) 'וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב', ומלשון 'וְקִדַּשְׁתּוֹ' יש לדרוש שיש להקדים את הכהן לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדוּשָּׁה, לִפְתּוֹחַ רִאשׁוֹן בקריאת התורה בבית הכנסת, וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן ברכת המזון, להוציא את הרבים ידי חובתם, וְלִיטּוֹל מָנָה רִאשׁוֹן כשחולק בלחם הפנים [ואף על פי שרק הכהנים חולקים בלחם הפנים, מלמד הפסוק שכהן שהוא תלמיד חכם קודם לשאר הכהנים, כיון שלשון 'כהן' מתפרשת גם על תלמיד חכם (מהרש"א ח"א נדרים סב:)].

אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, הַנִּפְטָר [-הנפרד] מֵחֲבֵרוֹ, אַל יֹאמַר לוֹ 'לֵךְ בְּשָׁלוֹם', אֶלָּא 'לֵךְ לְשָׁלוֹם', שֶׁהֲרֵי יִתְרוֹ שֶׁאָמַר לְמֹשֶׁה 'לֵךְ לְשָׁלוֹם' (שמות ד יח), הָלַךְ משה וְהִצְלִיחַ. ואילו אַבְשָׁלוֹם, שֶׁאָמַר לוֹ דָּוִד 'לֵךְ בְּשָׁלוֹם' (שמואל ב' טו ט) הָלַךְ ומרד במלכות וְסופו היה שנִתְלָה, כיון שמשמעות הלשון היא שרק ההליכה תהיה בשלום, אבל האדם עצמו לא ימצא שלום. אֲבָל הַנִּפְטָר מִן הַמֵּת, יֹאמַר לוֹ 'לֵךְ בְּשָׁלוֹם', מפני שהמת נבעת וצריך לפוקדו בשלום בהליכתו, שֶׁנֶּאֱמַר בנבואה לאברהם אבינו (בראשית טו טו) וְאַתָּה תָבֹא אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וגו' תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה'.

מסיימת הגמרא את המסכת בדבר טוב: וְאָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא, כָּל הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ שהוא לומד בו לְבֵית הַכְּנֶסֶת כדי להתפלל, וּמִבֵּית הַכְּנֶסֶת שהתפלל בו לְבֵית הַמִּדְרָשׁ כדי ללמוד תורה, זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פד ח) 'יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל, יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן'.

 

סְלִיקוּ לְהוּ וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?