שיעור 489, ספר תהילים, פרק קג, ח-יא
(ח) רַח֣וּם וְחַנּ֣וּן יְהוָ֑ה אֶ֖רֶךְ אַפַּ֣יִם וְרַב־חָֽסֶד׃
(ט) לֹֽא־לָנֶ֥צַח יָרִ֑יב וְלֹ֖א לְעוֹלָ֣ם יִטּֽוֹר׃
(י) לֹ֣א כַֽ֭חֲטָאֵינוּ עָ֣שָׂה לָ֑נוּ וְלֹ֥א כַ֝עֲוֽ͏ֹנֹתֵ֗ינוּ גָּמַ֥ל עָלֵֽינוּ׃
(יא) כִּ֤י כִגְבֹ֣הַּ שָׁ֭מַיִם עַל־הָאָ֑רֶץ גָּבַ֥ר חַ֝סְדּ֗וֹ עַל־יְרֵאָֽיו׃
(ח) ומבאר מה הם הדרכים הללו, שהודיע למשה ולבני ישראל, כי רַחוּם וְחַנּוּן יְיָ, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חָסֶד.
(ט) כי כאשר יחטא האדם, לֹא לָנֶצַח יָרִיב – לא יריב איתו בעולם הנצח, להענישו בעולם הנשמות, שזהו עונש נצחי, אלא יריב עמו בעולם הזה, ועל ידי העונש שיהיה לו בעולם הזה יבוא האדם נקי לעולם הבא, וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר – ולכן בעולם הזה לא יטור (-ישמור) את העונש לעולם הבא, אלא יעניש בעולם הזה, וזו מדרכי החסד של ה' עם נפש האדם, להביאה לעולם הבא כשהיא נקיה מכל חטא ועוון.
(י) ומבאר את מידת ארך אפים שנוהג בה ה' עם הנפש, כי לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ – כאשר חוטאת הנפש בשוגג, או מכח התאוות, אין ה' מעניש אותה כראוי לה, וְלֹא כַעֲוֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ – וגם כאשר הנפש עושה עוון, במזיד, שעל זה שייך 'גמול', שזהו דבר הבא בהתפעלות, כמו עונש הבא מכח איבה וכעס על כך שחטא האדם בזדון ובשאט נפש, מכל מקום אין ה' גומל לנפש להענישה כפי הראוי לה לפי עוונה.
(יא) ומבאר את מידת 'רב חסד' שנוהג בה ה', כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ – כמו שאין כלל השוואה בין השמים לארץ לענין הגובה, כי השמים הם בתכלית הגובה, ואילו הארץ אינה גבוהה כלל, אלא היא בתכלית השפלות (והשוואה שייכת רק בין שני דברים גבוהים, אלא שהאחד גבוה מחבירו), כך גָּבַר חַסְדּוֹ של ה' עַל יְרֵאָיו, שאין לחסד זה כל ערך והשוואה למעשיהם, שאי אפשר לומר שנותן להם חסד יותר מכפי הראוי להם, שאז נשמע שיש חסד מסוים הראוי להם, אלא ה' נותן להם חסד גמור שאין להם שום הכנה אליו מצד עצמם, כי מעשיהם שפלים בתכלית, וחסד ה' הוא גבוה מעל גבוה.
