שיעור 6, מגילת איכה, פרק ב, יא-כב

יא כָּל֨וּ בַדְּמָע֤וֹת עֵינַי֙ חֳמַרְמְר֣וּ מֵעַ֔י נִשְׁפַּ֤ךְ לָאָ֨רֶץ֙ כְּבֵדִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּ֑י בֵּֽעָטֵ֤ף עוֹלֵל֙ וְיוֹנֵ֔ק בִּרְחֹב֖וֹת קִרְיָֽה׃ יב לְאִמֹּתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ אַיֵּ֖ה דָּגָ֣ן וָיָ֑יִן בְּהִֽתְעַטְּפָ֤ם כֶּֽחָלָל֙ בִּרְחֹב֣וֹת עִ֔יר בְּהִשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשָׁ֔ם אֶל־חֵ֖יק אִמֹּתָֽם׃ יג מָֽה־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם מָ֤ה אַשְׁוֶה־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת־צִיּ֑וֹן כִּֽי־גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא־לָֽךְ׃ יד נְבִיאַ֗יִךְ חָ֤זוּ לָךְ֙ שָׁ֣וְא וְתָפֵ֔ל וְלֹֽא־גִלּ֥וּ עַל־עֲו͏ֹנֵ֖ךְ לְהָשִׁ֣יב כתיב שביתך שְׁבוּתֵ֑ךְ וַיֶּ֣חֱזוּ לָ֔ךְ מַשְׂא֥וֹת שָׁ֖וְא וּמַדּוּחִֽים׃ טו סָֽפְק֨וּ עָלַ֤יִךְ כַּפַּ֨יִם֙ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֔רֶךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיָּנִ֣עוּ רֹאשָׁ֔ם עַל־בַּ֖ת יְרֽוּשָׁלִָ֑ם הֲזֹ֣את הָעִ֗יר שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי מָשׂ֖וֹשׂ לְכָל־הָאָֽרֶץ׃ טז פָּצ֨וּ עָלַ֤יִךְ פִּיהֶם֙ כָּל־אֹ֣יְבַ֔יִךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיַּֽחַרְקוּ־שֵׁ֔ן אָֽמְר֖וּ בִּלָּ֑עְנוּ אַ֣ךְ זֶ֥ה הַיּ֛וֹם שֶׁקִּוִּינֻ֖הוּ מָצָ֥אנוּ רָאִֽינוּ׃ יז עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי־קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֨יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ׃ יח צָעַ֥ק לִבָּ֖ם אֶל־אֲדֹנָ֑י חוֹמַ֣ת בַּת־צִ֠יּוֹן הוֹרִ֨ידִי כַנַּ֤חַל דִּמְעָה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אַֽל־תִּתְּנִ֤י פוּגַת֙ לָ֔ךְ אַל־תִּדֹּ֖ם בַּת־עֵינֵֽךְ׃ יט ק֣וּמִי ׀ רֹ֣נִּי כתיב בליל בַלַּ֗יְלָה לְרֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת שִׁפְכִ֤י כַמַּ֨יִם֙ לִבֵּ֔ךְ נֹ֖כַח פְּנֵ֣י אֲדֹנָ֑י שְׂאִ֧י אֵלָ֣יו כַּפַּ֗יִךְ עַל־נֶ֨פֶשׁ֙ עֽוֹלָלַ֔יִךְ הָֽעֲטוּפִ֥ים בְּרָעָ֖ב בְּרֹ֥אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת׃ כ רְאֵ֤ה ה' וְֽהַבִּ֔יטָה לְמִ֖י עוֹלַ֣לְתָּ כֹּ֑ה אִם־תֹּאכַ֨לְנָה נָשִׁ֤ים פִּרְיָם֙ עֹֽלְלֵ֣י טִפֻּחִ֔ים אִם־יֵֽהָרֵ֛ג בְּמִקְדַּ֥שׁ אֲדֹנָ֖י כֹּהֵ֥ן וְנָבִֽיא׃ כא שָֽׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן בְּתֽוּלֹתַ֥י וּבַֽחוּרַ֖י נָֽפְל֣וּ בֶחָ֑רֶב הָרַ֨גְתָּ֙ בְּי֣וֹם אַפֶּ֔ךָ טָבַ֖חְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ׃ כב תִּקְרָא֩ כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב וְלֹ֥א הָיָ֛ה בְּי֥וֹם אַף־יְהוָ֖ה פָּלִ֣יט וְשָׂרִ֑יד אֲשֶׁר־טִפַּ֥חְתִּי וְרִבִּ֖יתִי אֹֽיְבִ֥י כִלָּֽם׃

(יא) כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי, חֳמַרְמְרוּ (-התכווצו) מֵעַי, נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי, בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה, כי בעוון זה של ביטול תורה לקו גם עוללים ויונקים שלא טעמו טעם חטא.

(יב) לְאִמֹּתָם יֹאמְרוּ אַיֵּה דָּגָן וָיָיִן, בְּהִתְעַטְּפָם כֶּחָלָל בִּרְחֹבוֹת עִיר, בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמֹּתָם.

(יג) עתה מתאר את ההפלגה העצומה שהיתה בעונשם של ישראל, וכנגד זה את ההפלגה לטובה שתהיה להם לעתיד לבוא, מָה אֲעִידֵךְ – מה העדים שאביא לך על חטאייך, והרי אין בזה צורך כלל, כיון שהדברים מפורסמים ואינם צריכים ראיה, מָה אֲדַמֶּה לָּךְ – את מי אדמה לך שקיבל עונש כמותך, הַבַּת יְרוּשָׁלִַם, והרי מעולם לא היתה אומה שנענשה כל כך. וכנגד הנחמה שעתידה לבוא אומר לה, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ – את מי אוכל להשוות לך שתהיי כמותו ועל ידי זה תתנחמי, והרי לעתיד לבוא תהיה הנחמה באופן מופלג כל כך שלא היה לשום אומה, ותהיה מעלת ישראל יותר ממלאכי השרת, בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן – ואז יהיו כולם צדיקים המכונים 'בתולות', שלא טעמו טעם חטא, כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ – כי המכאובים והיסורים הבאים עלייך דומים לים, שכל המים שבעולם זורמים אליו ואינו מתמלא, כך על אף כל היסורים שבאים על ישראל, אינם כלים, מִי יִרְפָּא לָךְ, כי אין לישראל רופא חיצוני, אלא כאשר הם שבים בתשובה, הם מרפאים את עצמם.

(יד) וכנגד מה שאמר (פסוק י"ג) שהיו חטאיה גדולים ומפורסמים ביותר, מבאר את הטעם לכך, כי נְבִיאַיִךְ (-נביאי השקר) חָזוּ לָךְ שָׁוְא וְתָפֵל – דברים שאין בהם טעם, וְלֹא גִלּוּ עַל עֲו‍ֹנֵךְ לְהָשִׁיב שְׁבוּתֵךְ, וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא, וּמַדּוּחִים – דברים שהדיחו אתכם מהדרך הטובה.

(טו) סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ, שָׁרְקוּ דרך פליאה מופלגת, וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם כמצטערים עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם, הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ שהיתה כְּלִילַת יֹפִי במעלותיה, מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ, ועתה היא מלוכלכת בחטאים כל כך.

(טז) פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אֹיְבַיִךְ, שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן, אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ (-השחתנו), אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ, מָצָאנוּ, רָאִינוּ.

(יז) עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם, כי התקיימו כל הקללות הכתובות בתורה, ואפילו אלו שאינן כתובות, אלא רק 'אשר זמם', שהיו במחשבה, גם הם באו, וכמו שנאמר (דברים כ"ח ס"א) "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ", אך עם כל זה נהג עמנו ה' בחסד ורחמים, כי בִּצַּע (-חילק) את אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם, שאמר בנבואה (שם) "עַד הִשָּׁמְדָךְ", וביטל ה' את החלק הזה של הקללה, שלא יבוא על ישראל, אלא שפך חמתו בכך שהָרַס את בית המקדש וְלֹא חָמָל, וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב, ובכך שהֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ.

(יח) והטעם שהתבטלה קללה זו, כיון שמרוב הצרות צָעַק לִבָּם של ישראל אֶל ה', עד שביטל מעליהם גזירה זו. חוֹמַת בַּת צִיּוֹן, הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה, אַל תִּתְּנִי פוּגַת לָךְ – אל תפסיקי מלבכות, אַל תִּדֹּם בַּת עֵינֵךְ (-אישון העין, כמו שנאמר (תהלים י"ז ח') "שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן").

(יט) קוּמִי רֹנִּי (-הרימי קול בכי) בַלַּיְלָה, לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה'. שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ לבקש עַל נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ, הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת.

(כ) רְאֵה ה' את צרותי, וְהַבִּיטָה על כל העונשים שבאו עלי, לְמִי מהאומות עוֹלַלְתָּ כֹּה, אִם אירע להם שתֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם, עֹלְלֵי טִפֻּחִים. ורוח הקודש משיבה להם, אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא, כי ישראל הרגו בבית המקדש את זכריה בן יהוידע שהיה כהן ונביא, לאחר שהוכיח אותם על חטאיהם.

(כא) שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת, נַעַר וְזָקֵן, בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְלוּ בֶחָרֶב. הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ.

(כב) אומרים עתה ישראל לקדוש ברוך הוא, הרי אם תִּקְרָא כְיוֹם מוֹעֵד מְגוּרַי מִסָּבִיב, כלומר, כשם שכל האומות התאספו כעת להלחם בי, הרי אם היית קורא להם לשפוט אותם על עוונותיהם, כאשר נשפטתי אני, וְלֹא הָיָה בְּיוֹם אַף ה' פָּלִיט וְשָׂרִיד מהם, כי עוונותיהם מרובים משלי, ובודאי היו מתחייבים כליה גמורה, אלא שאין אתה שופט אותם כלל, ואילו אותי אתה שופט על ידם, ולכן אֲשֶׁר טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי, אֹיְבִי כִלָּם.