כא כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלֽוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל־זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר׃ כב כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הֽוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח׃ כג כִּ֣י אִֽם־אֶת־הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־לִ֣י לְעָ֑ם וַֽהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל־הַדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(כא) חוזר עתה הנביא לענין הראשון, שאין תכלית היכל ה' רק לשם הקרבת קרבנות ועשיית פעולות חיצוניות, כי כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם – כָּלוּ והשביתו את העולות והזבחים יחד, מלהביאם לבית ה', וְאִכְלוּ אתם את הבָשָׂר.
(כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח, שתהיה זו תכלית בפני עצמה.
(כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר – זו היתה כוונתי כשציותי אותם על הקרבת הקרבנות, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי – הקריבו את הקרבנות כדי לשמוע בקולי, שנחת רוח היא לה' שמצווה ומקיימים ישראל את מצוותו, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם, כדרך שהמלך מקבל עבודה ומנחה מעמו, כך מקבל ה' את הקרבנות מעם ישראל, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, כי הקרבנות מזכירים לישראל ללכת בדרכי ה', כמו קרבנות נדבה בזמן העליה לרגל, שעל ידם לומד האדם ליראה את ה', וקרבנות חטאת ואשם שעל ידם זוכר האדם את חטאיו ונמנע מלעבור עליהם שוב, וכל הקרבנות הללו אינם עבור ה', שאינו זקוק להם כלל, אלא רק לְמַעַן יִיטַב לָכֶם.
