שנינו במשנה שנחלקו רבן גמליאל וחכמים בדין גט לאחר גט, ובדין מאמר אחר מאמר. הגמרא מביאה ברייתא בענין מחלוקת זו: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כֵּיצַד – באיזה אופן אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל שאֵין גֵּט אַחַר גֵּט, כגון שְׁתֵּי יְבָמוֹת שֶׁנָּפְלוּ לִפְנֵי יָבָם אֶחָד, וְנָתַן גֵּט לְזוֹ, וְגֵט לְזוֹ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, חוֹלֵץ לָרִאשׁוֹנָה, וְאָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ כדין קרובות חלוצתו, שגזרו בהם איסור משום קרובות גרושתו, וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁנִיָּה, כיון שהגט שנתן לשניה אינו כלום. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁתֵּיהֶן, כיון שהגט שנתן לשניה גם כן מחשיבה כגרושתו, ונאסר בקרובותיה, וְעושה חֲלִיצָה לְאַחַת מֵהֶן, כדי להפקיע את זיקתן לגמרי. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בִּשְׁנֵי יְבָמִין וִיבָמָה אַחַת, שנתנו לה שניהם גיטין, שלדעת רבן גמליאל אין הגט השני כלום, ואינו נאסר בקרובותיה, ולדעת חכמים אף הגט השני אוסר את קרובותיה על היבם שגירשה, כיון שיש גט אחר גט.
ממשיכה הגמרא ומבארת, כֵּיצַד – באיזה אופן אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל שאֵין מַאֲמָר אַחַר מַאֲמָר, שְׁתֵּי יְבָמוֹת שֶׁנָּפְלוּ לִפְנֵי יָבָם אֶחָד, עָשָׂה היבם מַאֲמָר בְּזוֹ – באחת מהן, וּמַאֲמָר בְּזוֹ – בשניה, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן גֵּט לָרִאשׁוֹנָה כדי לפטור את מאמרו, וְחוֹלֵץ לָהּ כדי להפקיע את זיקתן מן התורה, וְאָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ כדין קרובות חלוצתו, שגזרו בהן משום קרובות גרושתו, וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁנִיָּה, הגם שעשה בה מאמר, מכל מקום אין מאמר זה כלום, ואינו מחשיבה כלל כמקודשת לו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יש מאמר אחר מאמר, ולכן נוֹתֵן גֵּט לִשְׁתֵּיהֶן [-לכל אחת מהן], וְאָסוּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁתֵּיהֶן, כדין קרובות גרושתו, וְעושה חֲלִיצָה לְאַחַת מֵהֶן. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בִּשְׁנֵי יְבָמִין וִיבָמָה אַחַת, אם כל אחד מהיבמים עשה בה מאמר, שלדעת רבן גמליאל השני שעשה בה מאמר אינו נאסר בקרובותיה, ולדעת חכמים נאסר בהן.
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקות אלו: וְלֵיתָא לִדְרַבָּן גַּמְלִיאֵל – ואין הלכה כרבן גמליאל במחלוקות אלו, דְּקַיְימָא לָן – לפי שמקובל בידינו שהלכה כְּרַבָּנָן, שיש גט אחר גט, ויש מאמר אחר מאמר.
משנה
הגמרא מבארת עתה את עיקר דיני מאמר וגט, במקום שיש יבם אחד ויבמה אחת [ואין זה שייך למחלוקת רבן גמליאל וחכמים שבמשנה הקודמת]: כֵּיצַד הוא דין יבום מדרבנן, אחרי שתיקנו מאמר וגט גם ביבמה, עָשָׂה היבם מַאֲמָר בִּיבִמְתּוֹ, וְנָתַן לָהּ גֵּט, אף שהתיר הגט דרבנן את המאמר דרבנן, עדיין לא הופקעה הזיקה דאורייתא, ולכן צְרִיכָה מִמֶּנּוּ חֲלִיצָה, ככל יבמה. עָשָׂה מַאֲמָר, וְחָלַץ, אף שהתירה החליצה את הזיקה דאורייתא, עדיין צְרִיכָה היא מִמֶּנּוּ גֵּט, להפקיע את המאמר דרבנן. עָשָׂה מַאֲמָר, שאלו הם קדושין דרבנן ביבמה, וְאחר כך בָעַל כדין תורה ביבמה, הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ.
גמרא
הגמרא דנה באופן הראוי לקיים מצוות יבום: אָמַר רַב הוּנָא, כך היא מִצְוַת יְבָמָה, מְקַדֵּשׁ תחילה, והיינו עשיית 'מאמר' המוזכר במשנה, וְאַחַר כָּךְ בּוֹעֵל כדין תורה. וְאִם בָּעַל בְּלֹא מַאֲמָר, קָנָה, שהרי מעיקר דין התורה אין צורך בקידושין קודם הביאה, וְלוֹקֶה מַכַּת מַרְדוּת מִדְּרַבָּנָן, דְּרַב מַנְגִיד מַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה – שהרי רב היה מלקה מכת מרדות את מי שהיה מקדש אשה בביאה, כיון שדרך פריצות היא, וּמַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּשׁוּקָא – ואת מי שהיה מקדש בשוק, ואפילו בכסף, כיון שזו דרך זלזול ופריצות, וּמַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּלֹא שִׁידּוּכֵי – ואת מי שמקדש בלא שידוך, שגם זו דרך פריצות, וּמַאן דִּמְבַטֵּל גִּיטָּא – ואת מי ששולח גט על ידי שליח, ומבטלו, כיון שבאופן זה אין השליח יודע שהגט בטל, ונותנו לאשה בתורת גט כשר, ועשויה היא להנשא על ידי זה לאחר, ובאמת היא עדיין אשת איש ובניה ממזרים, וּמַאן דְּמָסַר מוֹדָעָא אַגִּיטָּא – ואת מי שקודם כתיבת הגט לאשתו מוסר הוא מודעא המבטלת את כח הגט, כגון שאומר לעדים קודם לכן שהוא כותב גט זה מחמת אונס, ונמצא שהאשה תינשא על סמך גט זה, ולאחר זמן יתברר על פי העדים שביטל את הגט קודם כתיבתו, ויהיו בניה מהשני ממזרים, וּמַאן דִּמְבַזֵּי שְׁלוּחָא דְּרַבָּנָן – ואת מי שמחציף פניו בפני שליח בית דין, וּמַאן דְּמַשְׁהֵי שַׁמְתָּא דְּרַבָּנָן תְּלָתִין יוֹמִין – ואת מי שמשהה על עצמו נידוי של חכמים שלשים יום, וְלֹא אָתֵי וְתָבַע לְשַׁמְּתֵיהּ – ולא בא לפניהם לבקש שיתירו לו את הנידוי, וְחַתְנָא דְּדָיִיר בְּבֵי חָמוּהּ – וחתן הדר בבית חמיו, כיון שיש בכך משום פריצות.
מקשה הגמרא, משמע ממימרא זו לגבי חתן הדר בבית חמיו, דְּדָיִיר – רק אם הוא גר בבית חמיו אִין – אכן מלקים אותו, דְּלֹא דָיִיר – אבל אם אינו דר שם, לֹא – משמע שאין מלקים אותו, ומקשה על כך הגמרא, וְהָא הַהוּא דְּחָלִיף אַבָּבָא דְּבֵי חָמוּהּ – והרי היה מעשה בחתן שעבר על פתח בית חמיו, וְנַגְּדֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת – והלקה אותו רב ששת על כך, ואף על פי שלא דר שם. מתרצת הגמרא, הַהוּא – אותו חתן שהלקהו רב ששת, מֵידָם הֲוָה דָּאֵים מֵחֲמָתֵיהּ – היתה חמותו חשודה עליו, ומחמת כן לא היה לו אפילו לעבור על פתח בית חמיו, וכיון שעבר הלקוהו, אבל לגבי סתם חתן האיסור הוא רק לדור בבית חמיו בדרך קביעות.
מביאה הגמרא מימרא נוספת: וּנְהַרְדָּעֵי אָמְרֵי – ובני ישיבת נהרדעא אמרו, בְּכוּלְּהִי לָא מַנְגִּיד רַב – בכל הדברים שנימנו לעיל לא היה רב מלקה מכת מרדות, לְבַר מַאן דִּמְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה בְּלֹא שִׁידּוּכֵי – חוץ ממי שהיה מקדש בביאה, וללא שידוך תחילה. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים, שהיה רב מלקה את המקדש בביאה אֲפִלּוּ בְּשִׁידּוּכֵי נַמֵּי – גם אם היה עושה כן לאחר שידוך, מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא – כיון שיש בכך משום פריצות.
