ד שִׁמְע֥וּ דְבַר־יְהוָ֖ה בֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֑ב וְכָֽל־מִשְׁפְּח֖וֹת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ ה כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה מַה־מָּֽצְא֨וּ אֲבֽוֹתֵיכֶ֥ם בִּי֙ עָ֔וֶל כִּ֥י רָֽחֲק֖וּ מֵֽעָלָ֑י וַיֵּ֥לְכ֛וּ אַֽחֲרֵ֥י הַהֶ֖בֶל וַיֶּהְבָּֽלוּ׃ ו וְלֹ֣א אָֽמְר֔וּ אַיֵּ֣ה יְהוָ֔ה הַמַּֽעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הַמּוֹלִ֨יךְ אֹתָ֜נוּ בַּמִּדְבָּ֗ר בְּאֶ֨רֶץ עֲרָבָ֤ה וְשׁוּחָה֙ בְּאֶ֨רֶץ֙ צִיָּ֣ה וְצַלְמָ֔וֶת בְּאֶ֗רֶץ לֹא־עָ֤בַר בָּהּ֙ אִ֔ישׁ וְלֹֽא־יָשַׁ֥ב אָדָ֖ם שָֽׁם׃
֍ ֍ ֍
לאחר שהקדים הנביא לומר לישראל שה' עדיין זוכר להם את אהבתו הראשונה לישראל במדבר, בלכתם אחריו בארץ לא זרועה, מוכיח אותם מדוע הם כן שכחוהו ועזבו את עבודתו:
(ד) שִׁמְעוּ דְבַר ה' בֵּית יַעֲקֹב, שזה הכינוי להמון העם הפשוטים, וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל החשובים.
(ה) כֹּה אָמַר ה', הרי כבר במדבר חטאו ישראל ולא היה ליבם שלם עם ה', ועזיבת דבר מסוים נעשית או מחמת חסרון שנמצא בו, או מחמת שמצאו מעלה גדולה יותר בדבר שבא במקומו, ועל כך מוכיח את ישראל ואומר, מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל, כִּי מחמת כן רָחֲקוּ מֵעָלָי, ואין לומר שמצאו דבר אחר שיש בו מעלות גדולות יותר, כי הלא וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל, כי הלכו לעבוד עבודת אלילים, וגם הפעולות עצמם של עבודת האלילים אינם קלות או נעימות יותר, אלא גם בזה, וַיֶּהְבָּלוּ, כי הפעולות עצמן הן הבל.
(ו) ומלבד זה שלא הבחינו בין הטוב לרע, גם לא נתנו לבם לכך שמחמת כן תימנע מהן תועלת ויבואו אליהם נזקים, מאחר והם עדיין חוסים בצל ה' וזקוקים לו, וְלֹא אָמְרוּ בהיותם במדבר, אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ומחמת תועלת זו לבדה היה להם לעובדו כראוי ולא לחטוא, הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, ששם לא ימצאו מזון ומחיה ללא ניסי ה' התמידיים, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה [-מקום שגדלים בו קוצים] וְשׁוּחָה – חפירות עמוקות, בְּאֶרֶץ צִיָּה – מקום שהחום חזק בו מאד וְצַלְמָוֶת, שהאויר מעופש בה, ואינו ראוי לחיי אדם, בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם, כי מחמת הנחשים והחיות הרעות אין המקום מוכן כלל למגורי בני אדם.
