טז כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִתְבּ֥וֹנְנ֛וּ וְקִרְא֥וּ לַמְקֽוֹנְנ֖וֹת וּתְבוֹאֶ֑ינָה וְאֶל־הַֽחֲכָמ֥וֹת שִׁלְח֖וּ וְתָבֽוֹאנָה׃ יז וּתְמַהֵ֕רְנָה וְתִשֶּׂ֥נָה עָלֵ֖ינוּ נֶ֑הִי וְתֵרַ֤דְנָה עֵינֵ֨ינוּ֙ דִּמְעָ֔ה וְעַפְעַפֵּ֖ינוּ יִזְּלוּ־מָֽיִם׃יח כִּ֣י ק֥וֹל נְהִ֛י נִשְׁמַ֥ע מִצִּיּ֖וֹן אֵ֣יךְ שֻׁדָּ֑דְנוּ בֹּ֤שְׁנֽוּ מְאֹד֙ כִּֽי־עָזַ֣בְנוּ אָ֔רֶץ כִּ֥י הִשְׁלִ֖יכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵֽינוּ׃
֍ ֍ ֍
(טז) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אין החורבן הבא על ארץ ישראל דומה לשאר ארצות שנחרבו, ששם אותם שנשארו בחיים מקוננים ובוכים על אותם שנהרגו, אלא כאן אין לכם להתאבל רק על המתים שכבר מתו, אלא גם לבכות על הנשארים בחיים, שהם מעותדים לצרות רבות ורעות, ולכן הִתְבּוֹנְנוּ היטב במעשיכם, לחשוב מחשבות כיצד לתקן את מעשיהם של החיים, כדי שלא ייענשו גם בם, ולכן, וְקִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת על המתים, וּתְבוֹאֶינָה, אך אין די בכך, אלאוְאֶל הַחֲכָמוֹת גם כן שִׁלְחוּ, וְתָבוֹאנָה, והן תייעצנה בחכמתן מה לעשות עם אותם שנשארו בחיים, שלא יאבדו גם הם ברעה הבאה על הארץ.
(יז) וּתְמַהֵרְנָה החכמות והמקוננות, כדרך שממהרים לעסוק ברפואתו של חולה מסוכן, ולא יהיה עיקר הבכי על המתים, אלא וְתִשֶּׂנָה עָלֵינוּ, על החיים, נֶהִי, וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה על המתים, וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם, מרובים מהדמעה, על אותם שנשארו חיים, כיון שיראו בעין שכלם כי נבחר המוות מחיי קלון ובוז כפי שנגזרו עליהם.
(יח) ומבאר מדוע הוצרכו לקרוא לחכמות, כִּי קוֹל נְהִי אשר נִשְׁמַע מִצִּיּוֹן היה על העבר, לאמור, אֵיךְ שֻׁדָּדְנוּ, וזה אינו עיקר הדבר, אלא היו צריכים לקונן על החיים, כי בֹּשְׁנוּ מְאֹדבגלותנו, כִּי עָזַבְנוּ אָרֶץ, לצאת לגולה, ולא לארץ קרובה, אלא כִּי הִשְׁלִיכוּ מִשְׁכְּנוֹתֵינוּ – השליכו אותנו לשכון במקום רחוק, ויש לספוד ולקונן על הבושה והצער שהשיגו את החיים.
