שיעור 8. שיר השירים, פרק א, טו-יז

טו הִנָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י הִנָּ֥ךְ יָפָ֖ה עֵינַ֥יִךְ יוֹנִֽים׃ טז הִנְּךָ֨ יָפֶ֤ה דוֹדִי֙ אַ֣ף נָעִ֔ים אַף־עַרְשֵׂ֖נוּ רַֽעֲנָנָֽה׃ יז קֹר֤וֹת בָּתֵּ֨ינוּ֙ אֲרָזִ֔ים רַֽהִיטֵ֖נוּ בְּרוֹתִֽים׃

(טו) משיב ה' ואומר לנפש שלמה כנגד שתי ההשגות הללו, כלפי ההשגה השניה, החיצונית (הרמוזה ב'אשכול הכופר'), אומר לה, הִנָּךְ יָפָה מצד שאת רַעְיָתִי, ודבוקה אל האלהות הכללית הניכרת בכל מציאות העולם שמחוץ לנפש, וכנגד ההשגה הפנימית (הרמוזה ב'צרור המור') אומר לה ה', הִנָּךְ יָפָה מצד עצמך, כי את חלק אלוה ממעל וקדושה מצד עצמך, ופנימיותך יפה ביופי שמיימי ורוחני. ובכך שהשגת את ה' בשתי השגות אלו, הרי זו ראיה שעֵינַיִךְ יוֹנִים – יש לך שתי השגות בבחינת עינייך, ההשגה האחת היא על ידי העין הפנימית, המשקיפה אל מעמקי הנפש, לראות בהם את הענינים האלהיים החקוקים בה, וההשגה השניה היא העין החיצונית, המתבוננת בהשגחת ה' בכל העולם, להשיג בהם את חכמתו, יכולתו והשגחתו, ושתי עינים אלו דומות ליונים, שאינן נפרדות לעולם מבן זוגם, וכך תביטי בי תמיד בשתי עינייך, להכיר את דרכי, לדרוש את מידותי, ולאהבה אותי.

(טז) משיבה הנפש ואומרת לה', הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי, כפי שאני משיגה בהשגה חיצונית, כי כל היופי הנראה בעולם ובסידורו הוא מאת ה', שהוא מקור היופי, וממנו נמשך היופי אל כל המציאות, אַף נָעִים, כפי שאני משיגה בהשגה הפנימית של נפשי, כי הנפש השלימה תרגיש את מעלתן הרוחנית כדבר הנעים והערב ביותר. אַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה, והגיע עת ההידבקות של הנפש באלהיה על ידי רוח הנבואה, כמו החלק הנמשך לדבוק בשלם, והנפש הִשְׁלִימָה את התעוררותה לקראת האלהים לדורשו ולבקשו, והאלהים בא לשפוך עליה את רוחו ואהבתו בחסדו, שעל השגה עליונה זו ביקשה בתחילת דבריה, ישקני מנשיקות פיהו.

(יז) מצייר את הדיבוק האלהי הזה בדומה להשראת השכינה שהיתה בבית המקדש, כי הבורא יתברך הוא אור אינסוף שלא ניתן לצמצמו במקום מסוים, ואילו הנפש הרוחנית שבאדם היא זעירה ביותר וקיימת בו בתכלית הצמצום, ולכן, כעין ממוצע בין האל לברואיו נצטוו ישראל לבנות את בית המקדש, וכאילו ה' מצמצם את השראת שכינתו אל בין שני הכרובים, והאיש הישראלי מגדיל ומרחיב את השגתו הרוחנית אל מקום גדול יותר, ומקום ההשגה הזה נקבע בבית העשוי מעצים, שהם חזקים יותר מהאדם, אך הם גם פשוטים בהרכבתם מגוף האדם החי, ועל פי ציור זה מפרש גם את ההשגה שהשיגה עתה נפש שלמה בנבואה, קֹרוֹת בָּתֵּינוּ הנבחר לנבואה זו עשויים אֲרָזִים, שהם העצים הגבוהים ביותר, רַהִיטֵנוּ – הצינורות שהמים זורמים בהם (כמו "בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם" (בראשית ל' ל"ח)), עשויים בְּרוֹתִים, שענפיהם רחבים ויכולים לקבל את המים ולהעבירם ממקום למקום, והנמשל הוא למי השפע הרוחניים העוברים בצינורות הברכה, לרוות את נפש שלמה במי חסד וקדושה.