יד וְאַתָּ֗ה אַל־תִּתְפַּלֵּל֙ בְּעַד־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאַל־תִּשָּׂ֥א בַֽעֲדָ֖ם רִנָּ֣ה וּתְפִלָּ֑ה כִּ֣י ׀ אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֗עַ בְּעֵ֛ת קָרְאָ֥ם אֵלַ֖י בְּעַ֥ד רָֽעָתָֽם׃ טו מֶ֣ה לִֽידִידִ֞י בְּבֵיתִ֗י עֲשׂוֹתָ֤הּ הַֽמְזִמָּ֨תָה֙ הָֽרַבִּ֔ים וּבְשַׂר־קֹ֖דֶשׁ יַֽעַבְר֣וּ מֵֽעָלָ֑יִךְ כִּ֥י רָֽעָתֵ֖כִי אָ֥ז תַּֽעֲלֹֽזִי׃ טז זַ֤יִת רַֽעֲנָן֙ יְפֵ֣ה פְרִי־תֹ֔אַר קָרָ֥א יְהוָ֖ה שְׁמֵ֑ךְ לְק֣וֹל ׀ הֲמוּלָּ֣ה גְדֹלָ֗ה הִצִּ֥ית אֵשׁ֙ עָלֶ֔יהָ וְרָע֖וּ דָּֽלִיּוֹתָֽיו׃ יז וַֽיהוָ֤ה צְבָאוֹת֙ הַנּוֹטֵ֣עַ אוֹתָ֔ךְ דִּבֶּ֥ר עָלַ֖יִךְ רָעָ֑ה בִּ֠גְלַל רָעַ֨ת בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל וּבֵ֣ית יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשׂ֥וּ לָהֶ֛ם לְהַכְעִסֵ֖נִי לְקַטֵּ֥ר לַבָּֽעַל׃
֍֍֍
(יד) ומלבד זאת שלא אקבל את תפילתם בשעת צרתם, וְאַתָּה, הנביא, שתפילתך מקובלת, אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה, וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם כשליח ציבור הנושא יחד עם הציבור רִנָּה וּתְפִלָּה, כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם, ולכן איני רוצה שתמליץ בעדם.
(טו) כיון שהיה ירמיהו כהן ומקריב קרבנות בבית המקדש, שואל אותו ה', מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי – מדוע באת לבית המקדש, להתפלל על ישראל ולהקריב קרבנות עבור העם, עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים – הלא כנסת ישראל חטאה ועשתה מזמימות רבות, ופונה אל ישראל בעצמם ואומר להם, וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ – וכי בכך שתביאו קרבנות, שהם בשר קודש, תעבירו בכך את החטאים והעוונות, הלא אינכם שבים בתשובה בעת הקרבת הקרבנות, ואין אתם שמחים בהבאת הקרבנות, אלא כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי – כאשר תשובו לעשות את הרעות אז תשמחו ותעלזו.
(טז) ובעת שבחר ה' בישראל, זַיִת רַעֲנָן – כעץ הזית, שעליו רעננים תמיד, בחורף ובקיץ, יְפֵה פְרִי תֹאַר – גם העץ עצמו יפה וגם פירותיו יפים, קָרָא ה' שְׁמֵךְ, כי ישראל נדמו באותו זמן לעץ הזית, כי העושר וההצלחה הם הנמשל לעלי הזית, השומרים על הפרי, והם היו נמצאים אצלם תמיד בברכת ה', ויופי העץ הוא המשל לגבורת העם, ריבויים וחוזקם, ויופי הפירות הוא משל למעשיהם הטובים ולימוד התורה. אמנם לאחר מכן, כשחטאו, לְקוֹל הֲמוּלָּה גְדֹלָה – נשמע קול רעש גדול כשנגזרה הגזירה, הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ – בעלי הזית עצמם הוצתה האש, כי שללו הגויים את אוצרותיהם, וְרָעוּ דָּלִיּוֹתָיו – ענפי הזית הגבוהים נשברו, כי שברו את חוזק העם והוליכום בגולה.
(יז) וַה' צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ, הוא אשר גזר עליך את הגזירה ודִּבֶּר עָלַיִךְ רָעָה, כיון שתכלית הנטיעה היתה לעשות פירות קדש הילולים, ותחת זאת נעשו פירות באושים, אך לא היה זה מפני שהשתנתה מחשבתו עליך, אלא בִּגְלַל רָעַת בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית יְהוּדָה, וכאדם הנוטע כרם ומוציא מתוכו את הענפים הגרועים העושים פירות מקולקלים, אֲשֶׁר בתחילה עָשׂוּ לָהֶם את האלילים להנאתם, ואחר כך לְהַכְעִסֵנִי, לְקַטֵּר לַבָּעַל, כי כבר דבקו בבעל והאמינו בו.
