(יט) וַיִּשְׁלַ֥ח שָׁא֛וּל מַלְאָכִ֖ים אֶל־יִשָׁ֑י וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחָ֥ה אֵלַ֛י אֶת־דָּוִ֥ד בִּנְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר בַּצֹּֽאן׃ (כ) וַיִּקַּ֨ח יִשַׁ֜י חֲמ֥וֹר לֶ֨חֶם֙ וְנֹ֣אד יַ֔יִן וּגְדִ֥י עִזִּ֖ים אֶחָ֑ד וַיִּשְׁלַ֛ח בְּיַד־דָּוִ֥ד בְּנ֖וֹ אֶל־שָׁאֽוּל׃ (כא) וַיָּבֹ֤א דָוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל וַֽיַּעֲמֹ֖ד לְפָנָ֑יו וַיֶּֽאֱהָבֵ֣הֽוּ מְאֹ֔ד וַֽיְהִי־ל֖וֹ נֹשֵׂ֥א כֵלִֽים׃ (כב) וַיִּשְׁלַ֣ח שָׁא֔וּל אֶל־יִשַׁ֖י לֵאמֹ֑ר יַֽעֲמָד־נָ֤א דָוִד֙ לְפָנַ֔י כִּֽי־מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינָֽי׃ (כג) וְהָיָ֗ה בִּֽהְי֤וֹת רֽוּחַ־אֱלֹהִים֙ אֶל־שָׁא֔וּל וְלָקַ֥ח דָּוִ֛ד אֶת־הַכִּנּ֖וֹר וְנִגֵּ֣ן בְּיָד֑וֹ וְרָוַ֤ח לְשָׁאוּל֙ וְט֣וֹב ל֔וֹ וְסָ֥רָה מֵֽעָלָ֖יו ר֥וּחַ הָֽרָעָֽה׃
֍ ֍ ֍
(יט) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי, וַיֹּאמֶר, שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן, כיון שעדיין לא ידע שאול אם ימצא דוד חן בעיניו, ורצה בינתיים רק לראותו.
(כ) וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר טעון לֶחֶם, וְנֹאד יַיִן, וּגְדִי עִזִּים אֶחָד, וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל, כי כן היתה דרכם, בראותם פני אדם חשוב, להביא לו מתנה.
(כא) וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל, וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד, והתעלה בדרגתו יותר ויותר, וַיְהִי לוֹ (-דוד לשאול) נֹשֵׂא כֵלִים.
(כב) ואחר שראה שאול את דוד ואהבו, וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר, יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי בקביעות, כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי.
(כג) וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים רעה אֶל שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, והועיל בזה לשלשה דברים, א. וְרָוַח לְשָׁאוּל ממצוקתו הפנימית, ב. וְטוֹב לוֹ – הצליח דוד בנגינתו להטותו לצד השמחה, ג. וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה.
