יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 97, מססכת יבמות, פרק עשירי

משנה
משנתנו מביאה אופן נוסף של אשה שנישאת שלא כדין, אף שלא היתה אשת איש, אלא יבמה הזקוקה ליבום: הָאִשָּׁה – אשת איש, שֶׁהָלַךְ בַּעֲלָהּ, וּבְנָהּ היחיד מבעל זה, לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ, מֵת בַּעֲלִיךְ וְאַחַר כָּךָ מֵת בְּנֵךְ, ואם אכן אירע כן, הרי היא פטורה מן היבום, כיון שבשעה שמת בעלה היה בנה חי, וְנִשֵּׂאת ללא חליצה או יבום, וְאַחַר כָּךָ אָמְרוּ לָהּ, חִלּוּף הָיוּ הַדְּבָרִים, שתחילה מת הבן ואחר כך מת הבעל, וכיון שבשעה שמת הבעל לא היו לו ילדים חיים, היתה חייבת ביבום או חליצה, ונישאה שלא כדין, אף על פי שאין כאן איסור ערוה של אשת איש שעונשה כרת, אלא רק איסור יבמה לשוק, שהוא לא תעשה, מכל מקום תֵּצֵא מבעלה השני, וְהַוָּלָד הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן – בין אותו שנולד קודם שנודעה לה הטעות, ובין אותו שנולד לאחר שנודעה לה, הרי הוא מַמְזֵר, ובגמרא יבואר דין זה.

גמרא
שנינו במשנה, 'והולד הראשון והאחרון ממזר'. תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הלכה זוֹ היא מדִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר, אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיְּיבֵי לָאוִין, והולד הנולד מהם הוא ממזר, ולכן אף אשה זו הזקוקה ליבום, ואסורה על אדם זר באיסור לא תעשה, הולד ממנו ממזר. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מַמְזֵר בִּיבָמָה – יבמה הנישאת לאדם זר בלא שיחלוץ לה היבם, אין הולד הנולד מאותו אדם ממזר, כיון שאין באיסור זה אלא לא תעשה, וממילא אין הולד ממזר.
הגמרא דנה עתה בדין קידושין של יבמה לשוק, האם לדעת חכמים [שאין הולד ממנה ממזר] תופסים בה קידושיו של אדם זר, ככל חייבי לאוין שתופסים בהם קדושין, או שיבמה שונה משאר איסורי לאו, ואין קדושי אדם זר תופסים בה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מִנַּיִן שֶׁאֵין קִידּוּשִׁין של אדם זר תּוֹפְסִין בִּיבָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה ה) 'כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִּהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ', ומלשון 'לֹא תִהְיֶה' יש לדרוש שלֹא תְּהֵא בָּהּ הֲוָיָה לְזָר – אין קידושי אדם זר תופסים בה.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בַּעֲנִיּוּתֵינוּ – בעניות דעתינו, שאין אנו יודעים בבירור את דרשת הפסוק, יתכן שקידושין תופסים בה, ולכן צְרִיכָה גֵּט. מבארת הגמרא, מְסַפְּקָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל – שמואל הסתפק בדרשת פסוק זה, הַאי – לשון זו של 'לֹא תִּהְיֶה', אִי לְלָאו הוּא דְּאָתָא – האם באה רק לאסור אותה על אדם זר באיסור לא תעשה, אִי דְּלֹא תָּפְסֵי בָּהּ קִידּוּשֵׁי הוּא דְּאָתָא – או שבא הפסוק ללמדינו שאין קידושין תופסים בה לזר, וכדרשתו של רב שלא תהיה בה הויה לאיש זר.
אָמַר לֵיהּ רַב מָרִי בַּר רָחֵל לְרַב אַשִּׁי, הָכִי אָמַר אֲמֵימַר – כך אמר אמימר בענין זה, הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – ההלכה היא כשיטת שמואל, שצריכה היבמה גט מספק.
אָמַר רָבָא, הַשְׁתָּא – עתה דְּאָמַר אֲמֵימַר, הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל, שצריכה גט מספק, אִם נישאה היבמה לאדם זר, והָיָה יְבָמָה כֹּהֵן, שבין כך אינו יכול לייבם אותה כעת, מאחר וזקוקה היא לגט מהשני, והרי היא גרושה האסורה לכהן, הדין הוא שחוֹלֵץ לָהּ הכהן, וְשָׁרְיָא לֵיהּ – והרי היא מותרת להשאר עם אותו אדם זר שנשאה באיסור.
תמהה הגמרא, אִיתְּגוֹרֵי אִיתְּגַר – וכי ראוי שניתן לו שכר על כך שעשה איסור, ונשתדל שהיבם הכהן יחלוץ לה ותהיה מותרת לו, הרי אִם כֵּן מָצִינוּ חוֹטֵא נִשְׂכָּר, שאם לא היה נושא אותה היה הכהן מייבמה, ועתה שנשאה באיסור אנו מחייבים את הכהן לחלוץ לה, ויכול לישא אותה.
מביאה הגמרא את המימרא באופן אחר: אֶלָּא כך אמר רבא, אִם הָיָה יְבָמָהּ יִשְׂרָאֵל, המותר בגרושה, ונשאה אדם זר שלא כדין, נוֹתֵן לָהּ השֵׁנִי גֵּט, וְהֻתְּרָה לוֹ – ליבם.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?