יום שישי
י' כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 99, מסכת יבמות, פרק עשירי

בָּעוּ מִינֵּיהּ – שאלו תלמידיו מֵרַב שֵׁשֶׁת, עֵד אֶחָד בִּיבָמָה מַהוּ – אשת איש שבא עד אחד והעיד שמת בעלה, וכיון שלא היו לו ילדים זקוקה היא ליבם, האם נאמן הוא בדבריו. וביארו השואלים את צדדי הספק, מִי אַמְרִינָן – האם נאמר שהוא נאמן, דטַעֲמָא דְּעֵד אֶחָד – כיון שהטעם שהאמינו לעד אחד המעיד לסתם אשת איש שמת בעלה, היינו מִשּׁוּם דמִילְּתָא דַעֲבִידָא לְאִיגַּלוֹיֵי לֹא מְשַׁקֵּר – אין עד משקר בדבר העשוי להתברר, וכיון שדבר זה עתיד להתברר, האם מת אותו אדם, אין חוששים שהעד משקר בדבריו, וממילא הָכָא נַמִּי – גם כאן, בעדות על מיתת הבעל כשהיא זקוקה ליבם, לֹא מְשַׁקֵּר – אין העד משקר, ומותרת האשה להתייבם על סמך עדותו. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר שבעדות זו אין עד אחד נאמן, דטַעֲמָא דְּעֵד אֶחָד – כיון שהטעם שעד אחד נאמן להתיר אשת איש, היינו מִשּׁוּם דְּהִיא גּוּפָהּ דַּיְיקָא וּמִינְסְבָא – האשה עצמה מדקדקת היטב ומבררת שאכן מת בעלה, ורק אחר כך נישאת לאחר, וסמכו על כך חכמים והתירוה על פי עד אחד, וְאילו הָכָא – כאן, לגבי עדות זו שהיא זקוקה ליבום, זִימְנִין דְּרָחֲמָא לֵיהּ – לפעמים אוהבת היא את גיסה ורוצה להתייבם לו, לֹא דַּיְיקָא וּמִינְסְבָא – ומתוך כך אינה מדקדקת לפני שהיא נישאת לו, וממילא לא ניתן לסמוך בכך על עדות של עד אחד. מַאי – מה הדין באופן זה.
וּפָשַׁט רַב שֵׁשֶׁת את הספק ואמר דְּגם בנידון זה עֵד אֶחָד מְהֵימָן – נאמן, כמו בעדות על סתם אשת איש שמת בעלה, שהאמינו חכמים לעד אחד.
מביאה הגמרא לשון אחרת בספק זה: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים, הָא לֹא תִּיבָּעֵי לָךְ – באופן זה אין מקום להסתפק כלל, דַּאֲפִילּוּ הִיא נַמִּי מְהֵימָנָא – שהרי אפילו האשה עצמה נאמנת לומר שמת בעלה הגם שהיא זקוקה ליבום, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה, הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה מֵת בַּעֲלִי, תִּנָּשֵׂא לאחר. וכן אם אמרה מֵת בַּעֲלִי ללא ילדים, תִּתְיַבֵּם, וכל שכן שעד אחד נאמן להעיד על כך. אֶלָּא כִּי קָא מִיבַּעְיָא לִי – אלא כך יש להסתפק, אשה שידוע שמת בעלה ללא ילדים והיא זקוקה ליבום, ובא עד אחד לְמִישְׁרֵי יְבָמָה לְעָלְמָא – להתיר אותה להנשא לכל העולם, כיון שהעיד אותו עד שמת היבם, האם נאמן הוא בעדות זו או לא, והטעם להאמינו הוא כפי שהאמינוהו להתיר אשת איש, מאחר והאשה תברר את הדבר לפני שתינשא לאחר. והטעם שלא להאמינו הוא כיון שלפעמים היבמה שונאת את היבם ואינה רוצה להתייבם לו, ומתוך כך אינה מדקדקת בדבר אלא סומכת על העד, ונישאת.
וּפָשַׁט רַב שֵׁשֶׁת את הספק לפי לשון זו, דִּמְהֵימָן – שעד אחד נאמן להעיד שמת היבם ולהתיר את היבמה להנשא למי שתרצה. וְרָבָא נַמִּי [-גם כן] פָּשַׁט דְּעֵד אֶחָד נַמִּי נֶאֱמָן בִּיבָמָה, מִקַּל וָחֹמֶר, שהרי אפילו לְאִסּוּר כָּרֵת של אשת איש הִתַּרְתָּהּ על סמך עדותו של עד אחד, לְאִסּוּר לָאו של יבמה, לֹא כָּל שֶׁכֵּן שנתיר על פי עדות העד.
מברר הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וְקָאֲמְרֵי רַבְּוָואתָא – ואמרו רבותינו, אַף עַל גַּב דְּדָחֵינַן לְהָא דְּרַב שֵׁשֶׁת וּלְהָא דְּרָבָא – אף על פי שדחתה הגמרא את דבריהם של רב ששת ורבא, הָנָךְ דְּחִיאָתָה לָאו דִּסְמָכָא נִינְהוּ – אין לסמוך על דחיות אלו, אֶלָּא קַיְימָא לָן – כך מקובל בידינו להלכה, דְּעֵד אֶחָד נֶאֱמָן בִּיבָמָה, להתירה להנשא לאדם זר, כִּדְפָשַׁט רַב שֵׁשֶׁת וְכִדְפָשַט רָבָא, וְכֵן הִילְכְתָא – וכן היא ההלכה.

משנה
משנתנו עוסקת באשת איש שהותרה להנשא על פי עדים שמת בעלה, אך לא נישאה עדיין לאחר אלא רק התקדשה לו, ואחר כך התברר שבעלה הראשון חי: אָמְרוּ לָהּ עדים מֵת בַּעֲלִיךְ, ומחמת עדות זו הלכה וְנִתְקַדְּשָׁה לאחר, וְאַחַר כָּךָ בָּא בַּעֲלָהּ הראשון, הרי זו מוּתֶּרֶת לַחֲזוֹר לוֹ, כיון שקדושיה השניים לא חלו כלל, ולא נעשתה בה עבירה, ואינה זקוקה אפילו לגט מהשני, וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ הָאַחֲרוֹן גֵּט, לֹא פְּסָלָהּ בכך מִן הַכְּהֻנָּה, אלא אם לאחר זמן ימות בעלה הראשון, דינה כאלמנה המותרת לכהונה. מבארת המשנה מדוע אין גט זה פוסלה מן הכהונה: זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא, נאמר בפסוק לגבי איסורי כהונה (ויקרא כא ז) 'וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ', ולימד בכך הפסוק שרק גט הניתן לאשה מבעלה פוסלה לכהונה, וְלֹא אם קיבלה גט מֵאִישׁ שֶׁאֵינוֹ אִישָׁהּ, והרי אדם זה שקידשה בטעות מחמת שסבר שבעלה הראשון מת, אינו בעלה, ואין הגט הניתן ממנו פוסלה.

גמרא
שנינו במשנה, 'ואישה גרושה מאישה, ולא מאיש שאינו אישה'. אָמַר רַב, הֲוָה לֵיהּ – היה לו לְאֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא לְמִידְרָשׁ בְּהַאי קְרָא מַרְגָּנִיתָא – לדורש מפסוק זה דרשה יקרה כמרגלית, וְדָרַשׁ בָּהּ חַסְפָּא – ובמקום זה דרש דרשה פחותה, כחרס [שהרי דבר פשוט הוא שקבלת גט מאדם שאינו בעלה אינו פוסלה לכהונה, ואין צורך בדרשה מפסוק כדי ללמוד דין זה]. מבררת הגמרא, מַאי מַרְגָּנִיתָא – מהי אותה 'מרגלית' שיכל רבי אלעזר בן מתיא לדרוש מפסוק זה, ומבארת, 'וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָּׁהּ', אֲפִלּוּ לֹא נִתְגָּרְשָׁה אותה אשה אֶלָּא מֵאִישָּׁהּ – רק מבעלה, גם כן נִפְסְלָה מִן הַכְּהֻנָּה, וכיצד יתכן שתתגרש האשה רק מבעלה, כְּגוֹן דְּאָמַר לָהּ בעלה בשעה שגירשה, 'הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי, וְאִי [-ואין] אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכָל אָדָם', אַף עַל גַּב דִּלְעָלְמָא לֹא הֲווֹ גֵרוּשִׁין – על אף שביחס לכל בני העולם אין אלו גירושין המועילים, וְלֹא שָׁרְיָא לְאִינְּסוֹבֵי בְּהַאי גִּיטָּא – ואינה מותרת להנשא לאחר על סמך גט זה, מכל מקום לְדִידֵיהּ מִיהָא אִיפַסְלָא – נפסלה לבעלה בעצמו, דְּאִי כֹּהֵן הוּא, אִיפְסִילָא מִינֵּיהּ – נפסלה לו, כאילו היתה גרושה, וְהַיְינוּ – וזהו 'רֵיחַ הַגֵּט' דְּפָסֵיל בִּכְהֻנָּה – הפוסל לכהונה, שאף שאין זה גט ממש המתירה להנשא, מכל מקום יש בו 'ריח' של גט, המחשיבה כגרושה כלפי בעלה, ופוסלה עליו, אם היה כהן.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?