יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

שער הענווה (א)

פרק שני – שער הענווה

הענוה היא מידה טובה, והיא היפוך הגאווה. ומי שיש בו המידה הזאת, כבר השיב נפשו מכמה מיני רעות.
ומי שהגיע אל מעלה זאת הנכבדת – עושה מצוה ומקבל שכר לפי גודל ענוותנותו. כי הענווה שורש העבודה, ומעשה קטן של העניו מתקבל לפני השם ברוך הוא אלף ידות יותר ממעשה גדול של הגאוותן. אבל מעשה של הגאוותן אינו מתקבל לפני ה' ברוך הוא, כי היא תועבת נפשו, שנאמר 'תועבת ה' כל גבה לב'. ובעבור זה צועק ואינו נענה, שנאמר 'גם כי תרבו תפילה, אינני שומע'; ועושים מצוות וטורפים אותם בפניו, שנאמר 'מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי'.
אבל במידת הענווה והשפלות מגיע לכל טוב, כי 'לענוים יתן חן', וכיון שיש לו חן בעיני הקדוש ברוך הוא, צועק ונענה מיד, שנאמר 'טרם יקראו ואני אענה', ועושה מצוות ומקבלים אותם בנחת ובשמחה, שנאמר 'כי כבר רצה האלוקים את מעשיך'; ולא עוד אלא שמתאווה להם, שנאמר 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים'.
ומה היא הענווה? היא הכנעה ושפלות הנפש, וחושב עצמו כאין. והאדם חייב בה בכל עת ובכל זמן, להיות נבזה בעיניו, ושפל רוח ורך לבב ורוח נשברה.

 

 

"לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר" (משלי ב כ)