שער הקמצנות (ג)
פרק שמונה עשר – שער הקמצנות
החלק הטוב שבמידת הקמצנות הוא בכך שאינו מפסיד ממונו בהבלים, ופעמים נמנע על ידי זה מעבירות גדולות. ומחמת שמחסר נפשו מהנאות העולם הזה, מתוך כך אין לו גאוה כמו שיש לנדיב, כי מרוב טובה והנאה שיש לו לאדם, יבעט ביוצרו.
לכן ידקדק האדם בעצמו, ויהיה נדיב במקום שראוי לו להתנדב, ובמקום שאין ראוי לו להתנדב יהיה קמצן. וישקול כל זה במאזנים של תורה. וילמד מיעקב אבינו, שאמרו חז"ל ששכח פכים קטנים וחזר עליהם, ולמדו מכך שהצדיקים, חביב עליהם ממונם יותר מגופם, לפי שאין פושטים יד בגזל. ומאידך מצינו במקום אחר שהיה יעקב אבינו וותרן שאין דוגמתו, כמו שדרשו חז"ל את הפסוק 'בקברי אשר כריתי לי', שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה 'כרי' (-ערימה), ואמר לעשיו, טול בשביל חלקך במערה. היש וַתרן כזה?! לכן מזה ילמד אדם שלא יפזר לריק ושלא לצורך. ובמקום מצווה, כגון בצדקה ובשאר מצוות התלויות במעות, כגון לקנות רב, וחבר, וספרים, יהיה וותרן גדול, כדי להשיג מעלות עליונות, להשיב הנפש למקום טהרה, שתהא צרורה בצרור החיים.
