תפילת שחרית, פסוקי דזמרה (לה)

פסוקי דזמרה

אָז כשראה את הנס הגדול יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל – עלה בלבו של משה שראוי לשיר עִם בני ישראל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' (-מגיד שהשירה התעוררה מרוב שמחה השרויה בליבם, ולא שהיו מכריחים עצמם לכך, מהר"ל), וכן עשו וַיֹּאמְרוּ כל העם, לאחר שקבלו רשות לֵאמֹר (-לאחר שפתח משה היו כל ישראל עונים אחריו, ראה סוטה ל, ב): אָשִׁירָה שירה לַה'כִּי הוא גָאֹה גָּאָה – התגאה על כל הגאים – שהרי סוּס המלחמה וְרֹכְבוֹ יחד (-קשורים זה בזה, רש"י) רָמָה – השליך בַיָּם (-והיו עולים לרום ויורדין לעומק ואינן נפרדין, רש"י, והרי זה עונש לרוכב שנתבזה להיות כרוך עם הבהמה, דברי דוד להט"ז).

עָזִּי וְזִמְרָת – העוז (-החוזק) וכריתת השונאים (-הנקמה) של יָהּ וַיְהִי – זה היה לִי לִישׁוּעָה, (ואז הראו כלפי שכינה שנראתה אליהם, ואמרו-) הנה זֶה הוא אֵלִי וְאַנְוֵהוּ – אספר את הנוי והיופי שלו לכל באי עולם, אֱלֹהֵי אָבִי הוא זה וַאֲרֹמְמֶנְהוּ (-ארומם אותו בסיפור שבחו).