(101) פרק ה, ברכה ראשונה ואחרונה

שיעור האכילה המחייב ברכה אחרונה

גדרי מאכל ומשקה

נחלקו מפוסקי זמנינו בדבר מזון נוזלי קרוש שנותנו בפיו דרך אכילה ואינו לועס, והוא נימוח בפיו ובולעו דרך שתיה, כגון גלידה, מוצרי חלב קרושים (יוגורט, שמנת וכיוצא בזה), אם דינו כמאכל, מאחר שנקרש, או דינו כמשקה כיון שהיה נוזל לכתחילה ואין אוכלים אותו בלעיסה.
הנפקא מינה היא לגבי ברכה אחרונה, שאם דינו כמאכל – הרי כל שאוכל ממנו כזית תוך ארבע דקות מברך לאחריו. אך אם דינו כמשקה, אינו מברך אחריו, כיון שאי אפשר לאוכלו תוך כדי זמן שתיית רביעית.
ונראה שלמעשה אין לברך אחריו, מספק שמא דינו כמשקה, אם לא שתה ממנו רביעית תוך כדי זמן שתיית רביעית. אך טוב לפטור אותו בברכת בורא נפשות שמברך על מאכל או משקה אחר.
יש לציין, שאף לדעת הסוברים שדינו כמאכל, אם המאכל נוזל כמשקה – דינו כמשקה. ולכן במוצרי חלב כגון אשד וגילה, ברוב המקרים דינם כמשקה לדברי הכל, ואין לברך אחריהם אם לא שתה מהם בכדי שתיית רביעית. והדבר תלוי בתנאי מזג האויר, וכמה זמן שהו מחוץ למקרר, וכן אם בחש אותם או לא.