(11) שער הזכירה, פרק א

כְּתִיב: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע". וּפֵרְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים דְּמַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב "הֶחָפֵץ חַיִּים", הַיְנוּ חַיִּים הַנִּצְחִיִּים בָּעוֹלָם הַבָּא, וְ"אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" הַיְנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהוּא רַק בְּחִינַת יָמִים לְגַבֵּי חַיֵּי הַנֶּצַח. וְלִכְאוֹרָה יִפָּלֵא מְאֹד, מַה זֶּה יִחֵד לָנוּ הַכָּתוּב בִּפְרָט, שֶׁנִּשָּׁמֵר מִן הֶעָוֹן הַזֶּה, הֲלֹא נִצְטַּוֵּינוּ בַּתּוֹרָה רְמַ"ח עֲשֵׂה וּשְׁסָ"ה לֹא תַעֲשֶׂה, וְעַל כֻּלָּם אָמַר לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּפָרָשַׁת נִצָּבִים: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְגוֹ' אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקּוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו" וְגוֹ'.

וְהִנֵּה לְפִי מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּ בִּפְתִיחַת סֵפֶר "חָפֵץ חַיִּים" אֶת רִבּוּי הַלָּאוִין וְהָעֲשִׂין שֶׁהוּא רָגִיל לַעֲבֹר עַל יְדֵי הֶעָוֹן הַמַּר הַזֶּה, מַה שֶּׁאֵין מָצוּי עִנְיָן זֶה בִּשְׁאָר עֲוֹנוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, נָכוֹן מְאֹד בִּפְשַׁט הַכָּתוּב מַה שֶּׁנָּקַט "מִי הָאִישׁ וְגוֹ' נְצֹר וְגוֹ' סוּר מֵרָע" וְגוֹ', כִּי רָצָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לִרְמֹז לָנוּ בְּדֶרֶךְ כְּלָל, שֶׁנִּשְׁמֹר אֶת עַצְמֵנוּ מֵהָעֲוֹנוֹת דְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְגַם מֵהָעֲוֹנוֹת דְּבֵין אָדָם לַמָּקוֹם, וְעַל כְּלַל הָעֲוֹנוֹת דְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ יָעַץ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לָאָדָם הֶחָפֵץ בַּחַיִּים, שֶׁיִּנְצֹר לְשׁוֹנוֹ מֵרַע בְּכָל פְּרָטָיו, וּמִמֵּילָא יִהְיֶה זָהִיר בַּכֹּל.

וְדָבָר פָּשׁוּט הוּא, כִּי כְּשֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת זָהִיר בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁלֹּא לְסַפֵּר לְעוֹלָם בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ אִם לֹא יִגְרֹם לוֹ הֶזֵּק בָּזֶה, וְכָל שֶׁכֵּן מִלִּגְרֹם לוֹ שֶׁיְּאַבֵּד מִחְיָתוֹ עַל יְדֵי זֶה וְגַם שֶׁלֹּא לְהַלְבִּין פָּנָיו עַל יְדֵי דִּבּוּרָיו הָרָעִים וְגַם מִלְּהַחְזִיק בְּמַחֲלֹקֶת עַל יְדֵי סִפּוּרָיו, שֶׁכָּל זֶה הוּא רַע בַּלָּשׁוֹן, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה שְׁאָרֵי לָאוִין וַעֲשִׂין שֶׁיֵּשׁ בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, וְכַנַּ"ל בַּפְּתִיחָה, בְּוַדַּאי יִזָּהֵר בְּעַצְמוֹ מִמֵּילָא מִגֶּזֶל וּגְנֵבָה גַּם כֵּן, כִּי הֲלֹא כְּבָר קַבֵּל עַל עַצְמוֹ לִהְיוֹת זָהִיר, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִגְרֹם לוֹ שׁוּם רֵעוּתָא וּגְנוּת עַל יְדֵי דִּבּוּרוֹ וְכָל שֶׁכֵּן בְּפֹעַל מַמָּשׁ, וְאִם כֵּן בְּהֶרְחֵב הַזְּמַן יִהְיֶה נָקַי מִכָּל הָעֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.