110. פחד

אֲבָל יֵשׁ פַּחַד שֶׁהוּא טוֹב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד", וּפֵרְשׁוּ חז"ל שֶׁפָּסוּק זֶה נֶאֱמַר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, שֶׁלְּעוֹלָם יַחְשׁוֹשׁ הָאָדָם עַל הַתּוֹרָה וְעַל הַמִּצְווֹת – שֶׁמָּא לֹא קִיְּמָם כָּרָאוּי. וְיִפְחַד שֶׁמָּא לֹא יַעֲלוּ מַעֲשָׂיו לְרָצוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ רָם וְנִשָּׂא, לְפִי גֹּדֶל הַחִיּוּב הַמֻּטָּל עָלָיו, כְּפִי יְכָלְתּוֹ וּלְפִי טִיבוֹ. וּבָזֶה יַעֲלֶה בְּמַעֲלוֹת, מַעְלָה אַחַר מַעְלָה. כִּי זוֹ רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, שֶׁהוּא 'שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ' בְּרוּחָנִיּוּת, וְנוֹתֵן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ וְאוֹמֵר, שֶׁבַח מַגִּיעַ לִי, כִּי אֲנִי יְהוּדִי כָּשֵׁר, אֵין בִּי עֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת. וּמִתּוֹךְ כָּךְ אֵין אִישׁ שָׁם עַל לֵב לַעֲלוֹת בְּמַעֲלוֹת, וְאֵין נִחָם עַל רָעָתוֹ, כִּי נִרְאָה לוֹ שֶׁזָּךְ וְיָשָׁר פָּעֳלוֹ.

וּכְבָר הָיָה מַעֲשֵׂה בִּזְמַן הָרַמְבַּ"ם, שֶׁאָדָם גָּדוֹל לֹא הָיָה רוֹצֶה לְהִתְוַדּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כִּי הָיָה יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה דְּבַר עֲבֵרָה, וְלָמָּה יְדַבֵּר שְׁקָרִים לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁחוֹתָמוֹ אֱמֶת, וְהֵשִׁיב לוֹ הָרַמְבַּ"ם, 'אִילּוּ יָדַעְתָּ, אַתָּה הַנִּלְבָּב, כַּמָּה חֹמֶר עֲבוֹדַת ה' יִתְעַלֶּה, וְכַמָּה צָרִיךְ וְרָאוּי וּמֻכְרָח לַעֲבוֹד אֶת ה', הָיִיתָ יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁאֵין כָּל יוֹם שֶׁאֵין אַתָּה עוֹשֶׂה כָּל הָאָמוּר בַּוִּדּוּי, וְעוֹד נוֹסַף כָהֵנָּה וְכָהֵנָּה. וְכָל אָדָם נִדּוֹן לְפִי גֹּדֶל חָכְמָתוֹ… וְאַף עַל דָּבָר זֶה שֶׁדִּבַּרְתָּ – עָתִיד אַתָּה לִתֵּן אֶת הַדִּין'.