112. סוכה (ב)

אַף שֶׁבְּכָל הָרְגָלִים יֵשׁ מִצְוָה לִשְׂמוֹחַ, אַךְ בְּחַג הַסֻּכּוֹת יֵשׁ לִשְׂמוֹחַ יוֹתֵר, שֶׁהֲרֵי הוּא 'זְמַן שִׂמְחָתֵנוּ', כְּמוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בַּתְּפִלָּה, וְעַל חַג זֶה נֶאֱמַר "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". אָמְנָם לֹא צִוָּנוּ יוֹצְרֵנוּ אֶלָּא עַל שִׂמְחַת הַלֵּב, שֶׁיְּהֵא שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, כַּאֲשֶׁר הַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, מַה אָנוּ וּמַה חַיֵּינוּ, וּמַה טוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָעִים גּוֹרָלֵנוּ, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ יוֹצְרֵנוּ וְלֹא זָז מֵחַבְּבֵנוּ, שֶׁנָּתַן לָנוּ אֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים לְכַפֵּר בָּהֶם אֶת עֲווֹנוֹתֵינוּ, וּבְאַהֲבָתוֹ וְחֶמְלָתוֹ, כְּאָב אֶת בֶּן יִרְצֶה, רָצָה לְשַׂמְּחֵנוּ מִיְגוֹנֵנוּ וּמִצַעֲרֵנוּ שֶׁהִצְטַעַרְנוּ בִּימֵי הַתְּשׁוּבָה, וְנָתַן לָנוּ תֵּכֶף אֶת חַג הַסֻּכּוֹת וְצִוָּנוּ לִשְׂמוֹחַ, וְהוֹסִיף וְקָבַע לָנוּ שָׂכָר טוֹב עַל שִׂמְחָתֵנוּ, וְכִי יֵשׁ דָּבָר מָתוֹק מִזֶּה.

֍ ֍ ֍

וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, וְנָתַן לָנוּ מִצְוַת סוּכָּה, לִפְרוֹס סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ עָלֵינוּ, וּמִצְוַת אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב, אֲשֶׁר הֵם סִימָן טוֹב לְיִשְׂרָאֵל וַהֲרָמַת נֵס לְהוֹרוֹת שֶׁהֵם נִצְּחוּ בַּדִּין, וְצִוָּנוּ לִשְׂמוֹחַ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, וְזֶהוּ סִימָן טוֹב לְכָל הַשָּׁנָה, שֶׁהֲרֵי כָּתְבוּ תַּלְמִידֵי הָאֲרִ"י ז"ל, שֶׁמִּי שֶׁיְּהֵא שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב וְלֹא יִצְטַעֵר כְּלָל בַּחַג הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, מֻבְטָח לוֹ שֶּׁתַּעֲלֶה לוֹ שָׁנָה טוֹבָה, וְיִהְיֶה לְעוֹלָם שָׂמֵחַ.