12. דיני קידוש, כג-כד

כג. כשמקדש על היין, כיצד הוא עושה, נוטל כוס שמחזיק רביעית הלוג או יותר, (דהיינו שמונים וששה גרם, כמנין כו"ס). ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלא את הכוס על כל גדותיו ביין הכשר לברכה. ומכל מקום כל שיש בכוס שיעור רביעית יין, אף אם אין הכוס מלא, אין זה לעיכובא. ויש שאין ממלאים את הכוס ממש, מחשש שישפך מהיין ויתבזה. וצריך שיהיה הכוס שלם. ובשעת הדחק אם אין לו אלא כוס שבור, או פגום בשפתו, מותר לקדש בכוס זה. ויקח יין שלא שתו מאותה צלוחית שהיין בתוכה. אבל אם שתו מהכוס, היין שבתוכו נפגם, ואינו ראוי יותר לקידוש. ואחר כך אוחז הכוס ביד ימינו, ומגביהו מן השלחן טפח או יותר, ולא יסייע בשמאל את יד ימינו. ואומר כשהוא עומד: "יום השישי ויכולו וכו'", עד אשר ברא אלוקים לעשות, ואחר כך מברך "בורא פרי הגפן", וברכת הקידוש, ושותה מיושב.

כד. נהגו לומר בליל שבת פזמון "שלום עליכם", ויש הנוהגים לכפול כל בית ג' פעמים. ואם ממהר ללימודו, וכיוצא בזה, אין צריך לכפול. וכבר נהגו לומר "ברכוני לשלום מלאכי השלום", אף שהוא מיוחס למלאכי השרת, שאין זה אלא דרך ענוה, שהוא בוש לבקש מהמלך בעצמו. ויש שמדלגים זאת, כדי שלא ייראה כמבקש מהמלאך. ומכל מקום מנהגינו לאומרו, וכאמור. ומנהגינו לומר "צאתכם לשלום" ואין צריך לבטל המנהג.